בלוג

ערב טוב, רשות מוריי ורבותיי.

ספר דברים משה רבנו פותח בנאום לעם ישראל. בחלק הראשון של הנאום הוא בעצם חוזר על דברים שכבר קרו בהיסטוריה. הוא חוזר ומספר להם סיפורים שהם כבר יודעים, אבל הוא כמובן לא מספר להם את כל ההיסטוריה, הוא בוחר מה לספר. זה לא היסטוריה ארוכה, היסטוריה של 40 שנה.

אבל המטרה של סיפור ההיסטוריה זה כדי ללמוד מההיסטוריה. אתם יודעים שאנחנו היהודים אחד הדברים שאנחנו מצטיינים בהם זה לא ללמוד מההיסטוריה. אנחנו עושים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם את אותן טעויות. הבית הראשון, הבית השני, אותן טעויות. על כל פנים, לא כולם, לא כולם. אז חלילה לא כולם, גם לא את כל הטעויות, אבל אנחנו יכולים, נראה לי שאנחנו יכולים להסתכל אחורה ולהגיד כמה דברים שכבר קצת חוזרים על עצמם. על כל פנים.

משה רבנו זוהי המטרה שלו, לספר את ההיסטוריה על מנת שתלמדו מההיסטוריה. מה הדבר הראשון שהוא מביא בנאום שלו? הסיפור הראשון שהוא מזכיר בפרשת דברים הוא מזכיר עוד לפני המרגלים. בדרך כלל זוכרים את המרגלים כי זה הסיפור המשמעותי הראשון, אבל לפני זה הוא מזכיר את פרשת מינוי הדיינים. כן, דיינים ושופטים.

הפסוקים בספר דברים מתחילים כך: "כן, השם אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה. ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ". כלומר, הנה ציווי ללכת לארץ ישראל. מה יבוא עכשיו? לכאורה חטא המרגלים. לפני זה מופיע: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור: לא אוכל לבדי שאת אתכם." זו העצה של יתרו.

"אדוני אלוהיכם ירבה אתכם והינכם היום ככוכבי השמיים לרוב. אדוני אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם." איכה אשא לבדי אתם כל כך הרבה? ברוך השם, שבח לאל, רק יוסיף השם עליכם ככם, אבל "איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם."

"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשכם." כלומר, אומר משה רבנו, אני לא יכול לבדי לשת אתכם, ולכן תמנו לכם אנשים חכמים, נבונים וידועים, וזה, ותנה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, שרי עשרות. אלה בעצם השופטים.

אמר אברהם, אה, מי נתן את העצה הזאת? יתרו. מה קרה שמשה רבנו לא נותן קרדיט ליתרו? כואב לו לפרגן? הוא לא מזכיר, זה חותנו! הוא לא יכול להזכיר אותו? יתרו זכה יתר פרשה בתורה, נקרא פרשת שמוע. הקדוש ברוך הוא מפרגן לו. הקדוש ברוך הוא קרא לפרשה פרשת יתרו: "וישמע יתרו". נכון, כהן מדין, אבל חותן משה. והוא בא ונתן עצה טובה והקדוש ברוך הוא אמר לו כן, לך עשה, כך תעשה, דבר טוב.

אז למה משה רבנו בספר דברים לא מזכיר אותו? זאת שאלה אחת. שאלה שניה, למה בכלל זה דבר כזה חשוב? למה בעצם להגיד פה, בסדר, אתה חוזר על ההיסטוריה, אתה לא חוזר על כל דבר. לא חוזר על מלחמת עמלק. לא חוזר על ... אוקיי, אז אפשר להגיד שזה חשוב, אנחנו תכף נראה עד כמה זה חשוב. אבל זה כנראה, אם הוא חוזר על זה שוב, הוא מזכיר את זה דבר ראשון בנאום שלו, כנראה דבר מאוד חשוב. אבל כאמור, שאלה אחת זה למה הוא לא מזכיר פה את יתרו. שאלה שניה, מתעוררת השאלה למה בעצם צריך, למה משה רבנו לא יכול להנהיג לבד? מה כתוב פה? "לא אוכל לשאת את משא לבד".

אז זה דבר טוב או רע? בהתחלה משה רבנו שפט את העם לבד. אחרי כך הוא אומר הגעתי למצב שאני כבר לא יכול. זה בעקבות דבר טוב או בעקבות דבר רע? בעקבות דבר טוב בעיקרון. שמה? שגדלו. ברוך השם, יתרבה העם. אי אפשר לשלוט על כל כך הרבה. השם אלוקיכם ירבה אתכם. אתם כל כך רבים, ברוך השם, דבר טוב. אתם כל כך רבים ולכן אני לא יכול לבד. אבל יש פה עוד נקודה, זה לא רק שאתם כל כך רבים, מה עוד יש פה? שאתם כל הזמן מתווכחים. שאתם כל כך רבים. מתווכחים כל הזמן. "איכה אשא לבדי טורחכם", טורח. אתם מטריחים עליי. אז לא יפסיקו. "טורחכם ומשאכם", אני כאילו סוחב אתכם, אני נושא אתכם. כמה אני יכול לשאת? "ורבכם", אתם כל הזמן רבים.

וה, והמילה הכי בולטת פה זה המילה "איכה". "איכה" זה לשון קינה. לפני רגע זה היה ברכה: "יוסף השם עליכם ככם אלף פעמים". ברוך השם, איזה שפע. פתאום "איכה, איכה אשא לבדי". איך? מה זה איכה? איכה זה איך. אבל זה איך בלשון קינה. זה כמו שיש למשל שיעקב אומר ליצחק: "קום נא שבה ואוכלה מציד בני" מציד עשיו אמר "מציד". אז מה זה "שבה" ו"אוכלָה"? זה לשון בקשה. "שב" זה לשון ציווי. "שבה" לשון בקשה. "אכול" לשון ציווי. "אוכלָה" מצידי לשון בקשה. "איכה" זה לא עניין של לשון בקשה אלא לשון קינה. איך זה איך, ו"איכה" זה איך בלשון קינה, בלשון צער. זה כמו שהיה בפרשת "איכה", פרשת "במדבר". אותו דבר. נכון, זה אותו דבר. "איכה", איך קרה? כלומר, על הפשט של המילה "איכה" זה איך. למשל, ישעיהו אומר בהפטרה שנקרא השבת: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה?" איך קרה שירושלים שהייתה קריה נאמנה הפכה לזונה? ירמיהו הנביא במגילת איכה אומר: "איכה ישבה בדד העיר רבת עם?" איך קרה שהעיר שהייתה רבת עם, שכל העמים הרבים הגיעו אליה, עלו לרגל לראות את גדולתה ויופיה ויוקרתה וקדושתה של ירושלים, איך היא ישבה בדד? אז זה הפשט של איכה.

אומנם, נכון ש"איכה" זה גם רמוז פה "אֵי כֹה". "כֹה" זה "כה אמר השם". "כֹה" זה הנבואה. איפה הנבואה? איפה השראת שכינה? אבל עדיין, הפשט הוא "איכה" לשון איך. על כל פנים, אז האם זה דבר טוב בגלל שאתם כל כך רבים ברוך השם, או בגלל שאתם כל הזמן רבים ומתווכחים? זה גם וגם. אנחנו שמים לב שיש פה אמביוולנטיות, יש פה איזה שני דברים שהם הפוכים. אליעזר, מה רצית להגיד? שיש פה עוד הבדל. שעם ישראל קורא את הפרשה הזו, לכאורה אפשר להבין שמשה עצמו הגיע למסקנה שקשה לו לשפוט את העם, זה לא בדיוק מה שקרה. בפרשת יתרו כתוב שיתרו יזם את זה. יתרו בא ואמר לו: "אם אתה תמשיך ככה, תבול תיבול". הוא אמר: "זה לא רק", זה לא רק. אמרתי קודם שלמה הוא לא נותן לו קרדיט? אבל זה לא רק שהוא לא נותן לו קרדיט, אלא בעצם משה לא הרגיש שום בעיה. משה ישב, שפט את העם, הרגיש בסדר גמור. יתרו אומר לו: "דע לך שאתה לא תוכל ככה להמשיך." ולכן הוא כבר ממנה שופטים. ופה הוא לא מציג את זה ככה. הוא אומר: "הגעתי למצב שאני לא יכול יותר." והאמת היא שהוא צודק, הוא הגיע למצב שהוא לא יכול יותר. לא בפרשת יתרו. שם זה היה בתחילה, שם זה היה סבבה.

יש פרשה אחרת בתורה שמשה אומר: "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה". ממש כמו פה: "איכה אשא לבדי". איפה זה כתוב? "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". בפרשת בהעלותך. בספר במדבר, פרשת בהעלותך, כאשר עם ישראל מתלוננים ורוצים בשר. "מי יאכילנו בשר?" ואז אומר משה רבנו, הוא אומר דבר ראשון: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?" דבר שני הוא אומר: "לא אוכל אנוכי לבדי", אני לא יכול לשאת. אומר לו הקדוש ברוך הוא: דבר ראשון מה שאמרת "מאין לי בשר" אני אתן להם בשר. כן, זו תשובה אחת. ומה שאמרת "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה" - אין בעיה. "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך". אין בעיה. נפתור את שתי הבעיות.

זה שונה קצת מיתרו. זה שונה מאוד מיתרו. עכשיו משה בסיפור שלנו מחבר בעצם את שני הסיפורים. כי באמת יש כאן שתי מערכות שונות של שופטים. בפרשת יתרו משה ממנה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. בפרשת בהעלותך משה ממנה שבעים זקנים שהם נשיאי העברית יחד עם משה רבנו. נשיאי העברית זה 71. כי זה שבעים איש הוא אסף, שבעים מזקני ישראל ומשה על גביהם הוא נשיא הסנהדרין 71, שהם בעצם לא רק שופטים. כן, הם גם השופטים הבכירים ביותר שאם יש דבר חמור ביותר מביאים אליהם. אבל זה לא רק זה. הם חלק מהמנהיגות הרוחנית של עם ישראל. למשל, לא חרטו את כל התיקים אליהם. בג"ץ אבל לא כמו שלנו. חס ושלום. אין זה גם מחוזים. אבל זה נכון. זה גם בית משפט עליון למקרה שבתי המשפט הזוטרים יותר לא יודעים. תראו, בעיקרון היה יש מסכת סנהדרין פותחת בכך שדיני ממונות בשלושה. ויש רוב הדינים בעולם הם בשלושה דיינים, זה מספיק. דיני נפשות ב-23. יש עוד כל מיני דינים שדומים לדיני נפשות ולכן הם ב-23. 23 זו סנהדרין קטנה. זה עדיין מורכב מהדיינים שמוזכרים בפרשת יתרו. שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, מהם מרכיבים סנהדרין קטנה. 23 דיינים היה בכל עיר ועיר. ובכל שבט ושבט. היה סנהדרין קטנה.

סנהדרין גדולה של 71 הייתה אחת. היא הייתה יושבת בירושלים בלשכת הגזית בבית המקדש. מכל השבטים. כן. אומנם זה לא היה, לא היו עושים שמה שוויון בין השבטים בהכרח. היו בוחרים את המובחרים ביותר, הצדיקים ביותר, החכמים ביותר, תלמידי החכמים הגדולים ביותר בכל עם ישראל. וזה היה 70. בדרך כלל רבים מהם היו כהנים ולויים. מכיוון שהכהנים והלויים לא היו עובדים בשדה, היו מקדישים את חייהם לעבודת השם, אז לכן הם היו בדרך כלל תלמידי חכמים גדולים וגם התורה בירכה אותם, "כי שפתי כהן ישמרו דעת".

על כל פנים, זה היה הסנהדרין הגדולה ותפקידה מופיע גם כן במסכת סנהדרין פרק א'. התפקיד של הסנהדרין הגדולה, יש להם אפשר להגיד שלושה תפקידים. תפקיד אחד, כל דבר הקשה יש פוטואן, יביאון למשה ואחר כך זה אומר לסנהדרין. זאת אומרת, אם יש דבר שהסנהדרין, כל חכמי ישראל לא יודעים, אז באים לסנהדרין הגדולה. כתוב: "כי יפלא ממך דבר למשפט". כאשר אתה לא יודע, "אז וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר השם, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". זה לסנהדרין שיושבת בירושלים. זה תפקיד אחד.

תפקיד שני, תפקיד של הנהגה ציבורית. למשל, המלך אסור לו לצאת למלחמת הרשות אלא על פי סנהדרין של 71. זה לא העניין של בית משפט, זה עניין של מנהיגות רוחנית. המלך יוצא למלחמה, צריך לקבל רשות מהסנהדרין. דוגמה נוספת, יש קדושה בירושלים. ירושלים מותר לאכול במעשר שני בטהרה. היום אנחנו לא טהורים, אנחנו לא אוכלים את המעשר שני, אבל בזמן שהיינו טהורים, היו אוכלים מעשר שני בירושלים. אם רוצים להרחיב את גבולות ירושלים, והיה דבר כזה. דוד המלך בזמנו ירושלים הייתה בהיקף מסוים. שלמה הרחיב את גבולות ירושלים. חזקיהו הרחיב עוד. יאשיהו הרחיב. היו מלכים שהרחיבו את גבולות ירושלים. הגדילו את החומה. ואז במקרה שהגדילו את החומה אז בעצם מגדילים גם את הקדושה, כי מעשר שני וקדשים קלים מותר לאכול בכל ירושלים. זה רק על פי בית דין של 71, רק על פי הסנהדרין אפשר להוסיף קדושה. כי זה משהו רוחני של הנהגת הנהגת המדינה.

תפקיד שלישי של הסנהדרין היה לדון בדיני התורה. הם היו מתקנים תקנות, מפרשים את דברי התורה שבכתב. אם הייתה מחלוקת כלשהי, אשכנזים, ספרדים, הרב עובדיה, הרב מרדכי אליהו, לא משנה. לא היה מחלוקת, למה? כי אם הייתה מחלוקת, היו באים לסנהדרין. אבל לא היה ספרדים. לא, לא היה ספרדים אשכנזים. אבל היה מחלוקת, יכול להיות, בין תלמיד חכם משבט מנשה לתלמיד חכם משבט דן, יכול להיות ויכוח. אז נגיד שכולם היו ספרדים. אז היו באים לסנהדרין והסנהדרין היו מכריעים על פי רוב.

אז אם כן, אנחנו מבינים שיש פה כאמור 70 שבטים? אם היה הסנהדרין הגדולה. אז אנחנו מבינים שבאמת יש פה שני סיפורים שונים. סיפור אחד זה הסיפור של פרשת יתרו. זה לא בא מתוך מצוקה. זה בא לכתחילה. אומר יתרו למשה: אתה רוצה לבנות מדינה, חברה מתוקנת, צריך שופטים. כשיש שופטים, כשיש בית משפט, יש שופטים בירושלים. פעם אמרו. יכול להיות שבמדין היה ככה. כנראה, בדרך כלל במדינה מתוקנת יש שופטים. אומר יתרו למשה: שמע, אתה רוצה לבנות חברה מתוקנת, אתה צריך שופטים. שזה גם מרתיע את הפושעים. זה גם הרבה פעמים שיש סכסוכים בין אנשים, הוא יודע שהוא יכול לתבוע אותו לבית משפט ולכן מראש מגיעים לאיזה פשרה. אם לא היה שופטים, לא היו מגיעים בסוף לפשרות. ולפעמים כשלא צריכים להגיע לפשרה, הולכים לבית משפט, פותרים את זה וזהו, נגמר. משאירים את זה מאחורינו. אחרת בלי בית משפט זה סכסוכים בלי הפסקה. עכשיו משה הבין את זה, אבל משה חשב שכיון שזה דברי אלוקים, זה לא סתם בית משפט, זה צריך להיות דברי אלוקים, אז הוא חשב שהוא צריך לעשות את הכל לבד. אמר לו יתרו: "תשמע, את הדבר הזה תעשה וציווהך אלוקים, ויוכל תעמוד." אני מבין שזה דברי אלוקים חיים. צריך לשאול את הקדוש ברוך הוא. אם הקדוש ברוך הוא יצווה אותך, אז כך תעשה ויכולת תעמוד. ובאמת הקדוש ברוך הוא ציווה שלמנות את כל השופטים ושהם יביאו ישפטו על פי ההלכה ובית דין רבני על פי התורה.

ובאמת זה דרך מתוקנת של מינוי דיינים. אבל לפעמים מינוי הדיינים יכול להיות גם כתוצאה של מריבות, סכסוכים פנימיים, מצב של "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת אתכם". עכשיו לכן זו הסיבה, עכשיו שני הדברים קרו. זה קרה בפרשת יתרו - תיקון שופטים בצורה מתוקנת, וזה קרה בפרשת בהעלותך - הגענו למצב שאי אפשר כבר חייבים למנות עוד מערכת של הסנהדרין וכולי.

משה בכוונה הוא מחבר פה את שני הסיפורים. כי הוא רוצה להגיד: תראו, מערכת משפט זה חרב פיפיות. מצד אחד זה דבר מצויין שלכתחילה יכול לנהל את החברה בצורה מתוקנת. מצד שני זה יכול להיות מצב של המון סכסוכים והמון מריבות ובלי סוף הדיינים צריכים להתערב. ולכן הוא לא מזכיר פה את יתרו. לא בגלל שכואב לו לתת קרדיט. משה ענוו מכל אדם, מה הוא מחפש לתת לעצמו את הכבוד? זה בכלל לא מעניין אותו, זה לא הכיוון. אלא משה רבנו רוצה לחדד לעם ישראל: אל תחשבו שהנקודה פה רק מה שיתרו אמר. תבינו גם את הסכנה הגדולה. אתם נכנסים עכשיו בארץ ישראל. הדבר הראשון שאני רוצה להגיד לכם, אתם צריכים מערכת משפט מסודרת, נקייה, אמיתית. אנשים שהם יראי אלוקים, שונאי בצע, נכון, נכון. כי הדבר הזה הוא מאוד מרכזי. אתם נכנסים עכשיו, עד עכשיו הייתם באיזשהו מסע. במסע הקדוש ברוך הוא מנהיג אתכם בלי הפסקה. מן מן השמיים, מים מתגלגלים אתכם במדבר. משה רבנו נותן לכם תורה מן השמיים, ענני כבוד. הכל אתם עטופים כמו תינוק שעטוף בחמלה בזרועות ההורים שלו. ועכשיו אתם נכנסים לארץ, אתם מנהיגים את עצמכם. לכן עכשיו הנושא הזה של הדיינים הולך להיות קריטי. זה לא רק איזה טיפ כזה שיתרו נתן לי בשביל שאני לא אקרוס. זה משהו קריטי. בלי זה אי אפשר לשרוד. בלי מערכת משפט מתוקנת.

ולכן מצד אחד משה רבנו לא מזכיר פה את יתרו, כי הוא לא רוצה שעם ישראל יזכרו את זה רק באווירה של יתרו. יתרו אמר את זה בצורה באמת מאוד, ובאמת שני הדברים נמצאים פה. גם ברוך השם, השם אלוקיכם ירבה אתכם ולכן צריך שופטים. יש פה גם "איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם ורבכם". וכיוון שמשה מחבר את שני הדברים, הוא לא מזכיר את יתרו בכוונה. כי אם הוא מזכיר את יתרו, אז יזכרו רק את הצד החיובי, כי יתרו בא בצד החיובי. לכן הוא רוצה להדגיש להם את הסכנה הגדולה. יש פה חרב פיפיות שם מרחפת מעל ראשכם. וזה בא לידי ביטוי מאוד חזק גם בהפטרה שאנחנו קוראים השבוע. שאומר ישעיהו: "הקדוש ברוך הוא לא רוצה את הקורבנות שלכם". עכשיו משמע שעם ישראל היו באים לבית המקדש, עושים קורבנות, עושים את החגים. "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". היו עלי לטורח, "נלאיתי נסו". שימו לב שהוא ישעיהו רומז פה למה שמשה רבנו אמר. שנייה שנייה שנייה. "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נסו, טורחכם ומשאכם ורבכם". ואז כתוב: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא עליהם". אז לטורח, נלאיתי נסו, ריב אלמנה... טורחכם ומשאכם ורבכם. ישעיהו רומז לאותו דבר. ומה הוא בעצם אומר? הוא אומר שהבעיה מתחילה ממערכת המשפט. ישעיהו אומר: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה?" ובמה ירושלים הפכה לזונה? בהתחלה היא הייתה מלאת משפט. ירושלים הייתה עיר מלאת משפט. כל הדיינים באו בצדק, באמת, באמונה. אבל "מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים". מי המרצחים? השופטים. אותם אלה שקודם היו משפט ומלאי צדק, עכשיו הם מרצחים. "שרייך סוררים וחברי גנבים". אין הכוונה לשרי הממשלה, למרות שגם זה אנחנו מכירים, שרים סוררים וגנבים, גם זה אנחנו מכירים. אבל זה לא הכוונה לשרי הממשלה. איזה שרים הכוונה? השופטים. שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, זה השופטים. כן. "שרייך סוררים וחברי גנבים, כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא עליהם". זאת אומרת, הבעיה היא השופטים. כאשר השופטים כל כך פגומים, לא משנה כמה אתם חוגגים את החגים ושומרים שבת ועושה קורבנות, זה לא זה. כי החברה מושחתת. ולכן התיקון הוא: "אשיבה שופטייך כאי בראשונה ויועצייך כבתיחילה. אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".