על כוח התוכחה בספר דברים
השבת אנחנו פותחים את ספר דברים, הספר האחרון של התורה שהוא למעשה נאום הפרידה הגדול של משה רבנו מעם ישראל. משה יודע שהוא עומד להיפרד מהם לפני כניסתם לארץ ישראל ולפני מותו, ובמצב כזה היינו מצפים לנאום חם ומחמיא, כמו שנהוג בפרידות.
אבל במקום זאת, משה רבנו עושה משהו מפתיע: הוא מקדיש שניים משלושת חלקי הספר לדברי תוכחה חריפים. החלק הראשון – תוכחה על החטאים שעברו (מרגלים, עגל הזהב וכו'), החלק האחרון – הברכות והקללות (שרובן קללות), ורק באמצע – נאום המצוות. זה ההפך הגמור מ"שיטת הסנדוויץ'" שאנחנו מכירים בתוכחה – להתחיל במחמאות, לשים באמצע תוכחה, ולסיים במחמאות.
המדרש: "מוכיח אדם אחריי חן ימצא"
המדרש מביא את הפסוק ממשלי: "מוכיח אדם אחריי חן ימצא ממחליק לשון" ומסביר: מי שמוכיח אדם אחר ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא – מוצא חן בעיני ה' יותר ממי שמחליק בלשונו ונותן רק מחמאות.
מי הם השניים שעומדים זה מול זה? משה רבנו – שנותן תוכחה לעם ישראל, לעומת בילעם הרשע – שנותן רק מחמאות וברכות. ומה התוצאה? בילעם החליק בנבואותיו, גבה ליבם של ישראל מהברכות, והם נפלו בחטא השיטים שבו מתו 24,000 איש.
המשל על בן המלך
דעת זקנים מבעלי התוספות מביא משל נפלא: למלך שני שרים – אוהב ושונא. האוהב אומר לבן המלך: "היזהר שלא תעשה עבירה, כי אביך מלך ודיין, ואם ישמע – לא יחוס עליך. אתה בן מלך, מצפים ממך יותר!"
השונא אומר לו: "עשה כל תאוות ליבך! המלך הוא אבא שלך, אל תירא משום דבר!" – אבל באמת הוא מדרדר אותו לעבירות שיגרמו לו לאבד את מעמדו או אפילו להיענש בחומרה.
כך משה רבנו אומר לישראל: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם" – כי הקדוש ברוך הוא אמנם אבינו שבשמיים, אבל הוא גם דן אותנו. לעומתו בילעם אמר: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – כלומר, הקדוש ברוך הוא לא מסתכל על החטאים שלכם, אז תחטאו חופשי.
הפירוש השני: מוכיח "אחריי"
המדרש מביא פירוש נוסף מרתק לביטוי "מוכיח אדם אחריי": לא רק שמשה מוכיח את עם ישראל ללכת אחרי ה', אלא שהוא מוכיח תחילה את הקדוש ברוך הוא ואח"כ את עם ישראל.
איך זה בא לביטוי? בחטא העגל, כשהקדוש ברוך הוא אמר "הרף ממני ואכלם", משה אמר לו: "למה השם יחרה אפך בעמך? העגל הזה טוב לסייע לך – אתה תוריד גשמים, הוא יפריח טל!"
כמובן שמשה לא חשב באמת כך, אלא:
- לפי המהרזו: הוא אמר לה' איך זה ייראה בעיני העולם – שאתה מקנא במי שמסייע לך?
- לפי עץ יוסף: הוא הסביר לה' שעם ישראל לא התכוונו להחליף אותו, אלא לעבוד אותו דרך העגל
- לפי הרב וייצמן: הוא הסביר לה' את החוויה הרוחנית שהרגישו – שזה עזר להם להתקרב אליו
הלקח: היהלומים בבוץ
כשמישהו מעביר עלינו ביקורת, זה כמו שזרק עלינו שקיק קטן מלא יהלומים שמטונף בבוץ. זה כואב (יהלום זה אבן), וזה מלכלך אותנו (בגלל הבוץ). התגובה הטבעית היא לזרוק בחזרה.
אבל זה טיפשי! נתנו לנו מתנה יקרה – הזדמנות לתקן את עצמנו, להיות יותר טובים. במקום לזרוק בחזרה, צריך לומר "תודה רבה, אני אחשוב על הדברים."
סיכום
משה רבנו מלמד אותנו שאהבה אמיתית היא לא רק מחמאות ועידוד. לפעמים האהבה החזקה ביותר מתבטאת בתוכחה – בנכונות לומר דברים קשים כדי לעזור לשנייה לגדול ולהשתפר.
אם אנחנו באמת אוהבים מישהו, אנחנו לא נותנים לו לשקוע בטעויותיו מתוך רצון לא לפגוע בו. במקום זאת, אנחנו נותנים לו את המתנה היקרה ביותר – את האפשרות לתיקון ולצמיחה.
וכשמקבלים תוכחה מאנשים שאוהבים אותנו, עלינו לזכור שמאחורי הדברים הקשים מסתתרים יהלומים יקרים – הזדמנויות לשיפור ולהתעלות.
דבר תורה לעילוי נשמת מ' ז'יז'לה חורי בת ברכה
רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
תמלול השיעור
ערב טוב, רשות מוריי ורבותיי.
קודם כל מתנצל שאני צרוד ככה, אתם תצטרכו להקשיב יותר חזק.
דברי התורה לעילוי נשמת מ' ז'יז'לה חורי בת ברכה.
שהיום יום פקודת שנתה, וגם הברכות לעילוי נשמתה. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו, אמן.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא מיני מזונות, אמן.
היום, בשבת זו, אנחנו פותחים את ספר דברים.
כמעט כל ספר דברים הוא הנאום שנושא משה רבנו לעם ישראל לפני הכניסתם לארץ ישראל, ומבחינתו לפני מותו. הוא בעצם עומד להיפרד מהם והוא כבר יודע זאת. הקדוש ברוך הוא כבר אמר לו בספר במדבר, לא תבוא אל הארץ.
מה, עוד לא ידע, ב'בת חנן עוד ביקש.
עדיין מבקש? לא, לא נכון. ב'ויחנן הוא לא מבקש, הוא מספר לעם ישראל. רבותיי, בבקשה. אני צרוד, קשה לי לדבר, כשמדברים איתי על אחת כמה וכמה.
בפרשת ויתחנן משה לא מתפלל. הוא מספר להם. כל ספר דברים הוא סיפור. הוא מספר להם בפרשת דברים על חטא המרגלים, שכבר קרה לפני כן, לפני 38 שנה. בפרשת ויתחנן הוא מספר להם שכאשר הוא חטא במריבה והקדוש ברוך הוא אמר לו ולאהרון שלא תבואו אל הארץ, אז ויתחנן, כלומר אז התחננתי, והקדוש ברוך הוא אמר אליי לא תוסיף לדבר אליי עוד בדבר הזה.
אז כל הדברים הללו זה סיפורים ונאום שאומר משה רבנו אל עם ישראל.
בדרך הטבע, כאשר נפרדים, בדרך כלל רוצים להיפרד ברוח טובה. בואו מה עכשיו להציף דברים שליליים. עכשיו נפרדים. בוא נלחץ ידיים. בוא ניפרד באהבה. בדרך כלל, כאשר למשל, אתם יודעים, אני עכשיו שש שנים לימדתי כמורה בתיכון, בישיבה תיכונית.
כל פעם שאתה מסיים שנה, מה עושים בסיום שנה? חוזרים על כל הדברים הטובים שהיו לנו השנה. מספרים, מחזירים את החוויות הטובות, את התרוממות הרוח, את הרגעים החזקים, שאתה רוצה שהם עם זה ילכו קדימה.
לעומת זאת, מה עושה משה רבנו? שני שליש מספר דברים זה דברי תוכחה. כאן הייתם לא בסדר. ממרים הייתם עם השם. ופה חטאתם בחטא המרגלים, ושם חטאתם בחטא העגל. מזכיר להם וישמרו לכם, וכי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ. המון המון, זה כל הברכות והקללות של סוף הספר.
הרי ספר דברים, למה אני אומר שני שליש? כי ספר דברים מחולק לשלושה חלקים מרכזיים. חלק הראשון, שליש ראשון, דברי תוכחה. שמשה רבנו בא לתת בראש לעם ישראל. החלק האחרון, שליש אחרון, גם דברי תוכחה. כל הברכות והקללות, שהרוב שמה זה הקללות. באמצע יש את נאום המצוות. מצוות שמשה רבנו מצווה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ.
אבל שני שליש מהנאום שלו זה דברי תוכחה. ולא תגיד שהשליש האחר זה מחמאות. השליש האחר זה מצוות. ככה וככה צריך לעשות. זה במידה מסוימת זה הפוך ממה שבדרך כלל מלמדים איך לתת תוכחה למישהו בשיטת הסנדוויץ'. מה הכוונה? סנדוויץ' כידוע, פרוסת לחם מכאן, פרוסת לחם מכאן, ממרח באמצע. אתה רוצה להגיד למישהו תוכחה ושהוא גם יקבל, שהוא גם ישמע, אז תתחיל בדבר טוב, תסיים בדבר טוב. באמצע תגיד לו דבר תוכחה.
למשל, תגיד לו תשמע, אתה יודע כמה שאני אוהב אותך וכמה אני מעריך אותך ועד כמה אני יודע כמה אתה עושה דברים טובים וכולי וכולי וכולי. יש לי הערה אחת שפה יש איזה משהו שצריך לתקן. אבל בכללית, אתה יודע, כל מה שאתה עושה מבורך ויפה וחשוב וטוב.
אז ככה בדרך כלל אתה נותן תוכחה, אתה עוטף את הגלולה המרה בהרבה הרבה סוכר, בהרבה מחמאות, בהרבה דברים אמיתיים, לא דברים שאתה לא חושב, אל תגיד שקר. אבל באמת יש הרבה מה לתת מחמאה, ומתוך זה אתה מכניס גם איזה תוכחה שקשה קשה יותר לשמוע.
משה רבנו לא ככה. משה רבנו מההתחלה ובסוף, כל הזמן, מוכיח את עם ישראל.
המדרש לוקח על זה פסוק בספר משלי. בספר משלי נאמר, "מוכיח אדם אחריי חן ימצא ממחליק לשון", זה משלי פרק כ"ח. מה הכוונה? "מוכיח אדם אחריי", אומר הקדוש ברוך הוא, אם אתה מוכיח אדם אחר אחריי, כלומר ללכת אחריי, אתה מעורר, מי שמעורר אנשים ללכת אחרי השם חן ימצא ממחליק לשון. הוא מוצא חן יותר בעיני הקדוש ברוך הוא, יותר ממי שהוא מחליק בלשונו ונותן מחמאות.
כלומר, אם עם ישראל צריכים לעשות תשובה, אז צריך לעורר אותם לתשובה. זה לא יעזור, אם אתה רק תגיד להם כמה שהם נפלאים וכמה שהם אהובים. הם באמת אהובים. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו בלי שום תנאי, לא משנה מה עשינו. אבל אף על פי כן, זה לא אומר שאנחנו תמיד המעשים שלנו רצויים לפניו. צריך גם לעורר את עם ישראל, לשוב בתשובה ולתקן דרכיו ומעשיו.
אומר המדרש, מוכיח אדם אחריי, זה משה, שמוכיח את עם ישראל. והוא מוצא חן בעיניי יותר ממחליק לשון. יותר ממי שנותן מחמאות. קודם כל על משה כתוב וגם מצאת חן בעיניי. אז זה מתאים לפסוק הזה, חן ימצא ממחליק לשון כי מצאת חן בעיניי.
מי זה מחליק לשון? שעומד מול משה רבנו. משה רבנו נותן תוכחות לעם ישראל. לעומתו יש מישהו אחר שנותן רק מחמאות לעם ישראל. מי זה האדם הזה? שקראנו עליו בפרשת השבוע לא מזמן? בילעם הרשע. בילעם הרשע מחליק בלשונו, נותן רק מחמאות לעם ישראל. אבל, אומר המדרש, בילעם החליק בנבואותיו, גבה ליבם ונפלו בשיטים.
בילעם רצה לקלל את עם ישראל ולא עלה בידו. מה עשה? בירך. אבל גם הברכה הזאת, אומר המדרש, עלתה לנו במחיר כבד מאוד. כי ברגע שעם ישראל שומע את הברכות, גבה ליבם. הם מתגאים. אה, אנחנו אין עלינו בעולם. ואם כך, הם בקלות יתרה, לא נזהרים, נופלים נכשלים וחוטאים, ובחטא הזה של השיטים, של בנות מואב ומדין, מתו 24,000 מישראל. מתוך כמה? מתוך 600,000. אבל עדיין זה רבים.
כן.
אומר המדרש, המדרש מופיע בזה, זה עד כאן היה דברי המדרש, אבל יש פה משל שמביא פירוש שנקרא דעת זקנים מבעלי התוספות. בעלי התוספות שכתבו פירוש על הגמרא, כתבו גם הערות על התורה.
אומר הפירוש הזה, דעת זקנים מבעלי התוספות, מביא כך. משל למה הדבר דומה? לבן מלך שיש לו שני שרים. אחד אוהבו ואחד שונאו. האוהב אומר לו בני, היזהר שלא תעשה עבירה. מפני שאביך מלך ודיין. ואם ישמע, לא יחוס עליך. אתה צריך להיות בשבע עיניים, לשמור את עצמך. כי אתה בן של מלך. על כל דבר דווקא אתה, המלך יסתכל עליך עוד יותר בזהירות, עוד יותר בקפדנות. כמו שצדיקים הקדוש ברוך הוא מדקדק עמם כחוט השערה. בן של מלך זה תפקיד מחייב. אתה בן, מישהו ברחוב יקלל. אז זה, זה לא יפה. אבל זה לא עבירה שדנים עליה בבית משפט אם הוא קילל אדם אחר. אבל אם בן המלך יקלל?
על מה? על קללות? לא שמעתי על זה.
לא יודע, נגיד. על כל פנים, על פי דיני התורה, מקלל אביו ואמו מות יומת. אדם שמקלל אדם אחר, זה דבר חמור, זה עבירה, אבל זה לא, לא מביאים אותו לבית הדין. לעומת זאת, אם בן המלך מקלל, אבא שלו כן יקרא אותו לסדר.
כי זה זה, מה זה? אתה בן המלך, מצפים ממך להרבה יותר. אז אוהבו של בן המלך מה יעשה? יזהיר אותו. יחדד לו כל הזמן. היזהר שלא תעשה עבירה. אבל מי שבאמת שונא את בן המלך, מה אומר לו? עשה כל תאוות ליבך. המלך הוא אבא שלך. אל תירא משום דבר. הוא כאילו מפרגן לו, תעשה מה שאתה רוצה. אבל באמת באמת הוא שונא אותו. כי הוא מדרדר אותו והוא גורם לו לעבור עבירות וללכת מדחי אל דחי עד מצב כזה שאביו המלך או ידיח אותו מלהיות יורש העצר, או אפילו ידון אותו בעונשים כבדים.
כך משה שהוא אוהבם של ישראל, אומר להם הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם וחרף השם בכם, תיזהרו. אמנם הקדוש ברוך הוא אבינו שבשמיים. אבל הוא דן אותנו. אבל בילעם מה אמר להם? מה טוב הוא אהליך יעקב, משכנותיך ישראל. לא הביט אבן ביעקב ולא ראה עמל בישראל. מה פירוש? הקדוש ברוך הוא לא מסתכל על החטאים שלכם. אה, אם ככה תחטאו חופשי.
על פי הדברים האלה, צריך להבין את המשך המדרש. בהמשך המדרש מביא המדרש על אותו עיקרון, אבל פירוש טיפה שונה לפסוק מוכיח אדם אחריי חן ימצא ממחליק לשון. הרי מה הסברנו בפסוק? שמשה רבנו מוכיח את עם ישראל ללכת אחרי השם. מוכיח אדם אחריי, אומר הקדוש ברוך הוא, אתה, משה רבנו, מוכיח את עם ישראל ללכת אחריי.
מביא המדרש פירוש נוסף, אתה מוכיח את עם ישראל אחריי. כלומר אחרי שאתה, משה רבנו, מוכיח אותי. כביכול משה רבנו מוכיח קודם כל את הקדוש ברוך הוא, ואז מוכיח את עם ישראל.
איך, מה זה שייך להוכיח את הקדוש ברוך הוא? אומר המדרש, כך היה בחטא העגל. בחטא העגל משה רבנו מוכיח את עם ישראל ואומר להם אתם חטאתם חטאה גדולה. אבל עוד לפני זה, מה הוא אומר לקדוש ברוך הוא? למה השם יחרה אפך בעמך?
שאלה מוזרה. מה זה למה השם יחרה אפך? למה? תראה מה הם עשו. אומר המדרש דבר עוד יותר מוזר. אומר המדרש, בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקדוש ברוך הוא לכלות את שונאיהם של ישראל. כמובן הכוונה היא לעם ישראל, אבל לא רוצים להגיד את זה, אז אומרים בלשון סגי נהור. אבל אומר להם הרף ממני ואכלם. אמר לו משה, ריבונו של עולם, למה השם יחרה אפך בעמך? העגל הזה הוא טוב לסייע לך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה מסייע לי? אמר לו משה רבנו, כן, מסייע לך. אתה תוריד גשמים, הוא יפריח טל. אתה תוציא את הרוחות, הוא יוציא את הברקים. מה מה אכפת לך? יש לך עוד סיוע.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, אף אתה טועה בעגל? אני לא מאמין שאתה אומר לי דבר כזה. אמר לו משה, ריבונו של עולם, אלא, למה השם יחרה אפך בעמך?
זה דבר נורא מוזר. עד כאן דברי המדרש, אבל המדרש הזה מאוד מוזר. האם באמת משה התבלבל לרגע אפילו וחשב שהעגל הוא טוב לסייע לקדוש ברוך הוא? ודאי שלא. אז אז המפרשים מביאים פה כמה פירושים.
פירוש אחד אומר המהרזו, כל המפרשים למדרש, אומר משה רבנו לא באמת חושב את זה לרגע, אבל הוא אומר לקדוש ברוך הוא תחשוב רגע איך זה נראה בעיני העולם. איך זה נראה בעיני העולם? למה הקדוש ברוך הוא פוגע במי שעובד את העגל? אה, הוא מקנא? מה יש? אי אפשר שמישהו יעזור לו? זאת טענה שיגידו הגויים אם הם ישמעו שהקדוש ברוך הוא כילה את עם ישראל חלילה אחרי חטא העגל.
אז הוא בעצם לא, לא חושב על זה לרגע. הוא רק אומר את זה, כך יאמרו הגויים ולכן שלא תאמר שהם כביכול, שאתה כביכול מקנא בהם.
פירוש שני, אומר פירוש שנקרא עץ יוסף. הוא מביא ואומר שמשה רבנו בעצם מסביר מה הייתה החשיבה של עם ישראל. תבין ריבונו של עולם, שעם ישראל לא חשבו לרגע להחליף אותך. הם רצו שהעגל יהיה הדרך שלהם לעבוד אותך. מסייע לך. אז זה עדיין חטא חמור, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. אבל הם לא התכוונו לעבוד אלוהים אחרים. התכוונו לעבוד אותך באמצעות העגל.
פירוש נוסף ואחרון שנגיד בעניין הזה. נכון, נכון.
פירוש נוסף ששמעתי ממורי וחמי, חותני הרב יהושע וייצמן, שהוא אומר מה בעצם רוצה משה לומר לקדוש ברוך הוא? הוא בא ואומר לו, ברור שמשה לא חושב לרגע שהעגל יעזור. אבל חשוב לנו להבין. אנחנו היום נמצאים ב-5784 שנים אחרי בריאת העולם ו-3300 שנה אחרי חטא העגל, זה נשמע לנו הזוי שאנשים בכלל עובדים פסלים. אתה לוקח איזה עגל מזהב משתחווה לו, זה אלוהים, איזה מין דבר מוזר.
נכון, אבל זה נראה גם לנו מוזר שעושים את זה בהודו. ובאמת צריך להבין שבזמנם, כשאנשים עבדו עבודה זרה, הם באמת הרגישו הרגשות מאוד חזקות ועוצמתיות. חוויה רוחנית ממש. הריקודים סביב העגל, ממש הייתה להם הרגשה של התעלות רוחנית.
נכון, שהמלך מנשה אמר, אם היית בזמני, היית מפשיל שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה. כי זה דבר שאנחנו לא מבינים.
אז אומר משה רבנו לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, זה לא שאני חושב ככה, אבל זה מה שעם ישראל מרגישים. מה רע? הנה אנחנו עובדים את העגל, ועל ידי זה אנחנו מתקרבים לריבונו של עולם. אם בשורה התחתונה זה עוזר לנו להתקרב לריבונו של עולם, אז מה הבעיה?
עכשיו, כמובן שזה בעיה, כי אנחנו צריכים להתקרב לריבונו של עולם בדרכים שבהם הוא מצווה אותנו. אבל העיקרון שאומר פה המדרש, שמשה רבנו פונה אל הקדוש ברוך הוא קודם כל, ומלמד זכות על עם ישראל, ואחר כך הוא הולך לעם ישראל ואומר אתם חטאתם חטאה גדולה. וכך כמו אהרון הכהן שאומר לזה ההוא הוא רוצה לעשות שלום איתך, הולך לההוא ההוא רוצה לעשות שלום איתך, כך משה רבנו בא בטענות אל הקדוש ברוך הוא אל תאיש את עם ישראל בצורה כזאת חריפה. בא בטענות אל עם ישראל ואומר להם אתם חטאתם חטאה גדולה. ודווקא על ידי דברי התוכחה, דווקא על ידי זה משה רבנו דורש טובתם ושלומם של עם ישראל.
מסכם במשל שאני מאוד אוהב אותו, שכאשר מישהו מעביר עליך ביקורת, אומר לך דבר שלילי. זה דבר לא נעים, זה דבר מביש, זה פוצע אותך. אבל באמת באמת, זה כאילו מישהו לקח שקיק קטן עם יהלומים שהיה מטונף בבוץ וזרק עליך. עכשיו, זה יכול להיות, זה כואב. יהלום זה אבן, זה כואב. זה גם היה מטונף בבוץ, אז זה גם מטנף אותך.
אבל מה מה התחושה הטבעית שלך? אתה לוקח את היהלומים, זורק עליו בחזרה. טיפש. מה אתה זורק עליו בחזרה? נתנו לך מתנה, נתנו לך אוצר. יהלומים נתנו לך. מתנות נתנו לך. בזה שעכשיו העבירו אליך ביקורת, תוכל לשמוע, לקבל, לתקן את עצמך, להיות יותר טוב. מתנה גדולה נתנו לך. תגיד לו תודה רבה לך, אני אחשוב על הדברים. וזה בעצם ההתייחסות הנכונה, וזה מה שמשה רבנו מלמד אותנו בדברי התוכחה שלו בספר דברים.
רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות, שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.