המציאות כואבת וערך נצחי
השיעור נפתח בציון האסון הכואב – נפילת שני מפקדי פלוגות מובחרים מסיירת אגוז באש טעות. מעבר לכאב האישי והלאומי, האירוע מעלה שאלה מהותית: איך מגיעים למצב שבו חיילים יוצאים לרדוף אחר גנבי נשק, אך חוסר תיאום ביניהם מוביל לטרגדיה? היעדר קודים, היעדר תיאום – אלה סימפטומים למשהו עמוק יותר. אבל הכאב הזה מוביל אותנו לשאלה מרכזית מפרשת השבוע: מה קרה להרתעה שהייתה לעם ישראל?
קריעת ים סוף: כוח ההרתעה המקורי
מיד אחרי קריעת ים סוף, עם ישראל אומרים את שירת הים. ובשירה הזאת יש תיאור מדהים של השפעת הנס על העולם כולו: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יוחזה מורעד, נמוגו כל יושבי כנען."
רחב הזונה תעיד על כך ארבעים שנה אחר כך, כשתגיד למרגלים שישראל שלח יהושע: "שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם… ולא קמה בנו רוח." זו הרתעה אמיתית. זה מה שקורה כשהקדוש ברוך הוא פועל בעולם באופן גלוי.
שלושת סוגי האויבים: תורת הגר"א
כשמתבוננים בפסוקים של שירת הים, רואים מבנה מעניין: הפסוק פותח באמירה כללית – "שמעו עמים ירגזון" – ואחר כך יורד לספציפי. הוא מזכיר שלושה עמים ספציפיים: פלישתים במערב (מישור החוף), אדום בדרום (הר שעיר והנגב), ומואב במזרח (עבר הירדן). ואז חוזר לכללי: "נמוגו כל יושבי כנען."
הגאון מוילנה, בפירושו לספר חבקוק, מסביר שזה לא סתם רשימה גיאוגרפית. שלושת העמים האלה מייצגים שלושה סוגים שונים של איבה לעם ישראל – איבה שממשיכה עד היום הזה.
מואב – אבות הטומאה
מואב לא באים להרוג אותנו ולא לשלוט עלינו. המטרה שלהם היא להחטיא אותנו, לדרדר אותנו למ"ט שערי טומאה. רואים את זה בפרשת בלעם: קודם כל הם שוכרים את בלעם לקלל אותנו, וכשזה לא עובד – באות בנות מואב. הן לא באות עם חרבות, הן באות להחטיא את עם ישראל. מתוך הבנה עמוקה: כשעם ישראל חוטא, אפשר לפגוע בו.
ובאמת, העצה הרעה הזאת הצליחה. במגפה שנגף הקדוש ברוך הוא בעם מתו 24,000 איש. הכל התחיל מהחטא, מהטומאה. זה הכוח של מואב – לא כוח צבאי, אלא כוח של השחתה רוחנית.
דוגמה היסטורית לאותו סוג איבה: היוונים בתקופת חנוכה. הם לא ביקשו להרוג אותנו, אלא רצו שנתייוון. "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל" – מה שחשוב להם זה התרבות, ההשחתה הרוחנית.
אדום – אבות נזיקין
אדום הם הפוך לגמרי. הם לא מעוניינים להחטיא אותנו – הם רוצים להשמיד אותנו. להרוג כמה שיותר.
זה מתחיל כבר עם עשיו הראשון – "עשיו שונא את יעקב", שנאה תמידית. עמלק, הנכד של עשיו, מגשים את זה בפועל. מלחמת חורמה, המן האגגי שרוצה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" – כולם ממשיכים את אותה שורה.
ואז באה רומא. לא רק שחלק מרומא היו אדומים ששברחו מאדום החרבה והקימו מחדש את עצמם באירופה – אלא כל הרוח של רומא היא רוח של אדום. "ערו ערו עד היסוד בה" – רצון השמדה מוחלט.
כשקיסרי רומא מקבלים את הנצרות, האיבה הזאת מקבלת מעטה דתי אבל נשארת זהה במהותה. מסעות הצלב, גזרות ת"ח ות"ט, גזרות תת"ן – ועד השואה. כל זה המשכיות של אדום. יעד אחד: להרוג יהודים.
פלישתים – השלטון והריבונות
אבל הפלישתים שונים משני הסוגים האחרים. הם לא רוצים להחטיא אותנו ולא רוצים להרוג אותנו. מה כן רוצים? לשלוט עלינו. להיות בעלי הבית בארץ ישראל.
הרב צבי טאו כתב על כך מאמר מעניין. לאורך כל התנ"ך רואים שמה שמטריד את הפלישתים זה השלטון. למשל, בספר שמואל א' מסופר שהפלישתים לא הניחו לישראל שיהיה להם חרש נחושת וברזל. למה? כי מי שיודע לעבד מתכת יכול להכין כלי נשק. מי שיש לו כלי נשק יכול לשלוט. מי שאין לו אפילו יכולת להכין נשק – אין לו סיכוי.
התוצאה? בכל צבא שאול היו רק שתי חניתות – אחת לשאול ואחת ליונתן בנו. זהו. כל השאר? מעדרים, אולי מקל. איך הפלישתים הצליחו לאכוף את זה? טרור. הם עשו טרור נגד כל מי שניסה ללמוד את המקצוע. רצחו כל נפח שהעז לפתוח נפחייה. עד שאף אחד לא היה מוכן ללמוד את המקצוע הזה.
הסיפור של גולית הפלישתי ממחיש את זה בצורה מושלמת. מה הוא אומר? "הלא אנוכי הפלישתי, ואתם עבדים לשאול. ברו לכם איש וירד אליי. אם אני אנצח – והייתם לנו לעבדים. ואם אתם תנצחו – ונהיינו לכם לעבדים."
דוד ניצח. האם הפלישתים קראו בערך הרימו ידיים ואמרו "טוב, אנחנו עבדים שלכם"? כמובן שלא. מבחינתם זה למשול או לחדול. השאיפה למשול היא הדבר המרכזי שמניע אותם.
הקשר למציאות של היום
הפלסטינאים, אמנם הם לא באמת צאצאים ביולוגיים של הפלישתים – הם יותר צאצאים של ישמעאל – אבל הרוח שלהם היא רוח של פלישתים. כל הזמן מנסים לדאוג שלא יהיה שלטון ישראלי בארץ ישראל.
זה לא בדיוק כמו היטלר שרצה "פתרון סופי" – השמדה מוחלטת של כל היהודים בכל מקום. הפלסטינאים? מבחינתם – לגרש אותנו מפה. "תחזרו לאירופה." לא משנה אם באת מאירופה או שאתה פה עשרה דורות – תחזור לשם. הם לא מוכנים לקבל שלטון יהודי.
והכל מתחיל בדברים קטנים. בדואים שנכנסים למחנה צבאי, גונבים אמצעי לחימה, ויש אפס הרתעה. אפס הרתעה. איך הגענו לזה? איך עברנו מ"נמוגו כל יושבי כנען" לזה שבדואים יכולים להיכנס למחנה צבאי לגנוב נשק?
החזרה להרתעה: הבנת השליחות
ההרתעה מתחילה בעניין הרוחני. אם אנחנו, עם ישראל, נבין שיש לנו תפקיד פה, שיש לנו שליחות – אז הכל ישתנה.
אנחנו לא באנו לארץ ישראל אחרי 2,000 שנות גלות רק כדי לנוח ולהינפש. יש שיר של יורם טהר לב ז"ל, "חלקה אלוקים קטנה" – כאילו מה אני מבקש? רק חלקה קטנה לנוח בצל עץ הזית ולשקוט ארבעים שנה.
זה לא מה שאנחנו מבקשים. אנחנו לא מבקשים רק איזו חלקה קטנה. אנחנו מבקשים לגאול את העולם כולו. להיות אור לגויים. יש לנו בשורה, יש לנו תורה. אנחנו כאן עם משימה.
הדבר דומה למפקד בצבא שנותן לחייל את ה-RPG. "זה הפק"ל שלך, אתה סוחב את זה." זו לא מתנה – זו משימה. משימה חשובה, קשה, אבל חשובה. עכשיו תאר לך שהחייל הזה בוחר לתת את ה-RPG מתנה לאיזה ילד ברחוב. זה הגיוני? כמובן שלא. זה לא שלך – זה תפקיד שקיבלת.
ככה זה עם ארץ ישראל. ארץ ישראל לא שלנו כמתנה. זה לא אפילו מתנה על תנאי. זו משימה. משימה שקיבלנו. ניתנה לנו לא כדי שנעשה בה מה שאנחנו רוצים, אלא כדי שנמלא דרכה את התפקיד שלנו בעולם.
אם נבין את זה – אנחנו לא נהיה מוכנים לוותר על ארץ ישראל לאף אחד. לא על השלטון בארץ ישראל, ודאי לא על הריבונות בארץ ישראל, ולא על החיים בארץ ישראל.
זכות דרך אחריות
וממילא, מתוך ההבנה הזאת, בעזרת ה', תשוב ההרתעה. כשאנחנו נדע מי אנחנו ומה התפקיד שלנו – גם האויבים ידעו. ויתקיים בנו שוב "נמוגו כל יושבי כנען."
כפי שרבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר'." הזכות שלנו באה דרך האחריות. ככל שנבין יותר את האחריות – כך תגדל הזכות, ותחזור ההרתעה.
לעילוי נשמתם הטהורה והקדושה של שני מפקדי הפלוגות שנפלו באש טעות, ולזכות כל חיילי צה"ל השומרים על עם ישראל ועל ארץ ישראל.
תמלול השיעור
טוב, בשורת נורה ורבותיי.
קודם כל, אני רוצה לפתוח במה שקרה היום, זה באמת אסון נורא, ששניהם מפקדי פלוגות בסיירת אגוז, אנשים מובחרים, ש
שחזו להם עתידות מאוד גדולות בצד, שניהם דתיים. שניהם בחורים דתיים. אחד מהם בן דוד של חבר שלי שעובד איתי בישיבה התיכונית. השני גיס של רב אחר שאני מכיר.
זה הבן דוד. וזה שהתחתן השנה, זה הגיס של רב אחר שאני מכיר. באמת זה, תראו, כל הדתיים לאומיים זה כולם בסוף כולם מכירים את כולם. אתה לא מכיר אותו, אתה מכיר את החבר שלו.
זה מדובר על שני קצינים מאוד מאוד מבטיחים, שהיו שחזו להם ממש גדולות. וזה כל כך כואב שזה זה אסון. זה מאיר כוחותנו. עד מתי האפשרויות האלה?
אבל למה זה הכל מתחיל? הכל התחיל הכל התחיל מזה שגנבו להם אמל"ח. גנבו להם אתמול ושלשום, שהם היו בתרגילים באימונים, גנבו להם אמצעי לחימה. והם החליטו שהם לא מוותרים, והם יוצאים לחפש ולרדוף אחריהם.
אבל במקביל, כנראה מה שקרה, שבמקביל יצאו שני המפקדי פלוגות האלה, ויצא גם מישהו מפלוגה אחרת, ולא תאמו ביניהם. עכשיו הם ראו אותו, הם חשבו אולי איזה בדוי. צעקו לו נועל מעצר חשוד, ויראו באוויר. עכשיו נועל מעצר חשוד, אתה צועק בערבית, וואקף. ויראו באוויר. עכשיו הוא היה בטוח, זה ערבים. ירה עליהם, הרג אותם.
למה אין קודים? איפה קודים? אז אני רוצה מתוך האסון הגדול הזה לעבור לפרשת השבוע. גם בלבנון ירדו המטוסים. בפרשת השבוע וזה 100 חיילים, בקיצור מיד אחרי, רבותיי, נעבור לדברי התורה. לעילוי נשמתם הטהורה והקדושה. אמן.
מיד אחרי קריעת ים סוף, עם ישראל אומרים את שירת הים. אז ישיר משה ובני ישראל. וכמובן אחד הדברים הכי בולטים בשירת הים שאחרי קריאת הים נמוגו כל עשבי כנען. כל עמי הארץ. גם כך אומרת רחב. אחרי 40 שנה היא אומרת למרגלים ששולח יהושע: שמענו את אשר הוביש השם את מי ים סוף מפניכם. שמענו את זה. ולא קמה בנו רוח.
ולכן הדבר הזה, והדבר הזה, זה ההרתעה. זה גם קשור לעניין הזה. שוב, הכל מתחיל פה, ספציפית גם במקרה הזה הכל התחיל מזה שבדואים הולכים לתוך מחנה צבאי, על גבול מחנה צבאי, איפה שחיילים מתאמנים, ויש אפס הרתעה, אפס הרתעה. אבל קריאת ים סוף, כאשר הקדוש ברוך הוא, כאשר הקדוש ברוך הוא קורע את הים, רבותיי, כאשר הקדוש ברוך הוא קורע את הים לפני בני ישראל, אז זה דבר שמשפיע על כל העולם כולו.
הפסוקים אומרים בשירת הים כך: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב, יוחזה מורעד, נמוגו כל יושבי כנען.
תשימו לב שבפסוקים האלו זה פותח פותח באמירה כללית: "שמעו עמים ירגזון". איזה עמים? כל העמים. לא כתוב איזה עמים. אחר כך יורדים לספציפית. איזה עמים? חיל אחז יושבי פלשת. מי זה יושבי פלשת? פלישתים, לא? פלישתים. איפה גרים הפלישתים? לא בשטחים, לא מדויק. איפה גרו הפלישתים? אתה צודק שהפלישתים באו מאזור יאקריטים, אבל הם היו פה בארץ ישראל חמש שנים. איפה? אשקלון, גת, אשדוד, עזה. כל מישור החוף המערבי היה בשליטתם. עכשיו, הם השתלטו במהלך השנים גם על גת ועקרון. גת זה קרית גת, עקרון, אתם יודעים איפה זה. ליד קרית גת, ליד רחובות.
אז אם כן, אבל בגדול הם מתחילים, הם באים בגלל מה שמה שאמר שמואל הוא צודק, שהם באו מיה יון. הפלישתים פולשים מיה יון, ולכן הם מתחילים מהמערב, מתחילים מהחוף. חיל אחז יושבי פלשת. כן, עוד לפני יציאת מצרים. היו החוקרים אומרים שהיו שני גלים של פלישתים. גל אחד היה לפני יציאת מצרים, גל אחד בתקופת השופטים, לפני דוד ושלמה. כן, ימוניות, בוודאי. ימוניות בזמנו.
באמת אימפריה.
כן, הם הם היו יורדי ים, הם היו אנשים שהם מיומנים מאוד בדבר הזה. ברור. אנחנו אז הפלישתים זה העם הראשון: חיל אחז יושבי פלשת. העם השני: אז נבהלו אלופי אדום. מי זה אדום? צאצאים של מי? עשיו. עשיו הוא אדום. התורה חוזרת על זה הרבה פעמים. עשיו הוא אדום. ואיפה גר אדום? בדרום, הר שעיר, זה דרום ים המלח. משם הם מתפשטים לכל אזור המדבר. העמלקים שיושבים בנגב, הם גם כן צאצאים של עשיו. עמלק היה נכד של עשיו. אז כל אזור הדרום, זה בעצם אדום.
"אלי מואב יוחזה מורעד". איפה איפה יושבים המואבים? עבר הירדן המזרחי. זאת אומרת, שמתם לב? יש לנו פה פלישתים במערב, אדום בדרום, מואב במזרח. וה מסכם הפסוק: "נמוגו כל יושבי כנען". אמירה כללית על כל עמי כנען.
אז תשימו לב, אפשר להגיד שיש פה כלל ופרט וכלל. כלומר, מתחילים: "שמעו עמים ירגזון", כל העמים. מסיימים: "נמוגו כל יושבי כנען". באמצע יש לנו שלוש דוגמאות. חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב, יוחזה מורעד.
אומר על זה הגר"א, הגאון מבילנה. הוא אומר, הוא דווקא אומר את זה לא בפירושו על פרשת השבוע, אלא בפירוש הוא כתב על ספר חבקוק. הגאון מבילנה כתב פירוש על כל התנ"ך. בפירוש לספר חבקוק בעניין אחר הוא מזכיר את הפסוק שלנו והוא אומר: שלושת העמים האלה לא סתם מוזכרים פה. למה הם מוזכרים פה? כי בעצם העמים האלו הם שלושה סוגים של אויבים של עם ישראל. ועד היום יש לעם ישראל אויבים משלושה סוגים.
מואב, אומר הגר"א, מואב הם אבות הטומאה. מה הכוונה אבות הטומאה? שהמטרה שלהם זה להחטיא את עם ישראל ולדרדר אותנו למ"ט שערי טומאה. איפה זה בולט אצל מואב? איפה פגשנו שמואב? מואב קודם כל סוחרים את בלעם לקלל אותנו. אבל אחרי הקללות מה היה? בנות מואב. בנות מואב הולכות להחטיא את עם ישראל. לא באו להילחם איתנו, לא באו להרוג אותנו. מה באו? להחטיא אותנו. מתוך ידיעה שקרה כאשר עם ישראל חוטא, אפשר לפגוע בו. ובאמת בלעם ועצתו הרעה הצליח להרוג - להרוג - הצליח להחטיא את עם ישראל, כך שבמגפה שנגף הקדוש ברוך הוא בעם, והיו המתים במגפה 24 אלף, 24,000 אנשים. אבל זה הכל מתוך הטומאה, מתוך החטא. מואב הם אבות הטומאה.
אדום, אבות נזיקין. הם אלה שתמיד רוצים להשמיד את עם ישראל, להרוג כמה שיותר. קודם כל אדום זה עשיו, עשיו שונא ליעקב. אבל גם עמלק. עמלק, מלחמת חורמה, המן האגגי, רוצה להשמיד, להרוג, ולאבד את עם ישראל. אדום זה רומא. רומא, חלקם צאצאים של אדום. שהקימו את רומא, שליש מרומא, היה אדומים שבאו שברחו מאדום, אדום חרבה. הם עברו לאזור אירופה והקימו את רומא. לא רק הם, גם אנשים מאירופה וגם אנשים מצפון, לא משנה, באו, אבל יש שם גם בסיס של אדומים, ולא רק שיש שם בסיס של אדומים, אלא הרוח של רומא, זה רוח של אדום. זאת אומרת, ערו ערו עד היסוד בה, אלה שרוצים להשמיד את עם ישראל. גם הנצרות שהתחילה - הנצרות לא התחילה ברומא, הנצרות התחילה בארץ ישראל על ידי אותו יהודי, ימח שמו וזכרו. אבל כאשר הנצרות התחזקה כאשר קיסרי רומא קיבלו את הנצרות כדת שלהם, ועד היום וטיקן, המרכז של הנצרות זה ברומא. ובסופו של דבר במשך המון שנים, כל ה-2000 שנות גלות, הנצרות רדפה לרצוח את עם ישראל כמה שיותר. מסעות הצלב, גזרות ת"ח ות"ט, גזרות ת"ח ות"ת ועוד ועוד ועוד, עד השואה.
אז אם כן, כל זה זה אדום, אדום אבות נזיקין, שרוצים לפגוע בעם ישראל.
פלישתים, אומר הגאון מבילנה, יש להם עניין אחר. פלישתים לא רוצים להחטיא אותנו וגם לא רוצים להרוג אותנו. מה הם רוצים? לשלוט עלינו. הם רוצים, כן, שהם יהיו בעלי הבית בארץ ישראל. זה מה שחשוב להם: להחריט לעם ישראל ממשלה ושלטון.
למשל, זה רואים את זה, אפשר לראות את זה לאורך התנ"ך. פעם הרב צבי טאו, שלוחי החווה, התפרסם, ישיבת הר המור. לאחרונה הוא התפרסם בזה שהוא יצא להגנת חיים ולדר, אז בזה אנחנו לא מסכימים איתו, אבל באופן כללי תלמיד חכם חשוב שכתב הרבה דברים נכונים. לא ניכנס לזה. אבל הרב טאו פעם כתב על זה מאמר: איך רואים שהפלישתים לאורך כל התנ"ך באמת מה שמטריד אותם זה השלטון בארץ ישראל. למשל, מופיע בספר שמואל א' שהפלישתים לא הניחו לישראל שיהיה להם חרש נחושת וברזל. כי הם לא רצו שהם יכינו כלי נשק. מי שיש לו כלי נשק יכול לשלוט, כי יש לו כוח צבאי. מי שאין לו בכלל יכולת אפילו להכין כלי נשק, אין לו שום סיכוי לשלוט. כששאול קם, אז יש בכל הצבא של עם ישראל חנית אחת לשאול וחנית אחת ליונתן בנו. זהו, אין יותר חניתות. כל השאר, מעדרים, כן, אין כלום. הפלישתים לא נתנו להם. ברגע שהיה מישהו שרוצה ללמוד, הפלישתים עשו טרור. בזה הם משותפים הפלסטינאים לפלישתים. בכוח הטרור, שהם עשו טרור ומי שהעז לפתוח נפחיה רצחו אותו. ולא נשאר אף אחד שמוכן ללמוד את המקצוע הזה.
הפלישתי הכי מפורסם אולי זה גולית הפלישתי. ומה הוא אומר לעם ישראל? ברו לכם איש, תבחרו איש, וירד אליי, נעשה קרב פנים אל פנים, אחד כנגד אחד. ואז מה? הוא אומר להם, בדיוק, הוא אומר להם כך: הלא אנוכי הפלישתי, ואתם עבדים לשאול. אתם בעצם משרתים את שאול. אז ברו לכם איש וירד אליי. ואז אם אני אנצח, והייתם לנו לעבדים. ואם אני, סליחה, ואם אתם תנצחו, אז אנחנו נהיה לכם לעבדים. מי באמת ניצח? דוד. האם הפלישתים קראו בערך הרימו ידיים ואמרו, טוב, אנחנו עבדים שלכם? קטע אחד, צא לחץ. שום סיכוי שהם יעשו דבר כזה. מבחינתם זה למשול או לחדול. הם, הדבר שמניע אותם זה למשול בעם ישראל.
עד כאן דברי הגר"א. והדברים האלה כאמור מדויקים גם בתנ"ך. שמואב באים להחטיא את עם ישראל. אדום באים להרוג. פלישתים באים למשול. ובאמת עד היום במשך כל הדורות יש אויבים רבים לעם ישראל. חלקם, מה שמעניין אותם זה שנחתח. למשל, למשל היוונים בחנוכה, לא ביקשו להרוג אותנו. רצו שנתייבן. כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל. זאת אומרת, מה שהיה חשוב ליוונים זה התרבות היוונית, כמו מואב. לעומת זאת, הזכרנו כבר שרומא והנצרות וכולי, הם בעצם המשכיות של אדום, שהם רוצים להרוג את עם ישראל.
ואפשר בהחלט להגיד שהפלסטינאים, למרות שהם כמובן לא באמת צאצאים של הפלישתים. הם צאצאים יותר של ישמעאל. אבל גם הפלסטינאים מבחינת הרוח שלהם, הם כל הזמן מנסים לדאוג שלא יהיה שלטון ישראלי בארץ ישראל. מבחינתם, שיעופו מפה. הם לא בהכרח, זה לא כמו היטלר, שרוצה לעשות פתרון סופי להשמיד את כל היהודים. מבחינתם, לגרש אותנו מפה. כן, תלמדו לסחוט. מצידנו, אם תלכו, תחזרו לאירופה. זה מה שהם אומרים. אפשר לשאול, יעקב, באת מאירופה? לא. אבל גם לך הם אומרים. כן, אבל גם לך הם אומרים תחזור לאירופה. אז זה, בסדר. אז
זו הבעיה, זו הבעיה, שאנחנו בעצם, שוב, התחלנו בזה שקריעת ים סוף הייתה הרתעה מאוד גדולה, ואז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב, יוחזה מורעד, נמוגו כל עשבי כנען. אבל הכל מתחיל שוב, והיום בעיקר, עיקר ההתמודדות שלנו היום היא על השלטון, על ההבנה מי בעל הבית פה. והכל מתחיל בעניין הרוחני. אם אנחנו, עם ישראל, נבין שאנחנו יש לנו תפקיד כאן, יש לנו שליחות פה. אנחנו נמצאים פה, לא באנו לפה אחרי 2,000 שנות גלות, רק בשביל לנוח ולהינפש. יש עכשיו, שבוע שעבר נפטר יורם טהר לב, אז יש לו שיר כזה, משהו חלקה אלוקים קטנה. כאילו מה אני מבקש? רק חלקה אלוקים קטנה, זה מה שאני לא, אנחנו לא, זה לא זה שאנחנו מבקשים. אנחנו לא מבקשים רק איזה חלקה קטנה לנוח בצל עץ הזית, אלא ולשקוט 40 שנה. זה לא מה שאנחנו מבקשים. אנחנו מבקשים לגאול את העולם כולו. אנחנו מבקשים לרומם את העולם כולו. להיות אור לגויים. יש לנו בשורה, יש לנו תורה. אם אנחנו נבין את זה, אז אנחנו לא נהיה מוכנים לוותר על כלום. סליחה, מה פתאום שנבוא וותר? זה לא שלנו ארץ ישראל. ארץ ישראל ניתנה לנו לא כמתנה, לא רק גם לא רק כמתנה על תנאי. כמשימה. משימה. למשל, למה הדבר דומה? מפקד בצבא, שניה, שניה. מפקד בצבא נותן לחייל שלו את ה-RPG. אתה אחראי לסחוב את ה-RPG. יש RPGיסט, RPGיסט, רכנת, טילאו. כל אחד סוחב משהו. אומר זה הפק"ל שלך, אתה סוחב את ה-RPG. יפה, זה מתנה, זה נחשב דבר ציפרת אותו, כל הכבוד. נתת לו משימה חשובה, קשה, אבל חשובה. החייל הזה בוחר לתת את ה-RPG מתנה לאיזה ילד ברחוב. זה הגיוני? לא. לא הגיוני, זה לא שלך. זה תפקיד שקיבלת. אנחנו צריכים להתעורר ולהבין שארץ ישראל לא שלנו, זה תפקיד שקיבלנו. אם אנחנו נבין את זה כך, אנחנו לא נהיה מוכנים לוותר על ארץ ישראל לאף אחד, לא על השלטון בארץ ישראל, ודאי ודאי לא על הריבונות בארץ ישראל, ועל החיים בארץ ישראל. וממילא, מתוך כך, בעזרת השם תשוב ההרתעה, ויתקיים בנו נמוגו כל עשבי כנען. רבי חנניה בן עקשה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפי כך רבה להם תורה ומצוות שנאמר צדקו יגדיל תורה ויאדיר.