בלוג

טובים.
אנחנו בפרשת בשלח, השיעור שלנו פרשת השבוע לאור החסידות. אנחנו לוקחים כל שבוע משהו מתוך הפרשה, ומתבוננים בו לאור הוגי החסידות. והפעם אנחנו עוסקים בפרשת המן. אני מניח שאם אתמול בטח שמעתם, בטח קיבלתם בווטסאפ איזה תזכורת כזאת על הסגולה של להגיד פרשת המן, נכון? יצא לכם לקבל? לא, יש כאלה שעוד לא בשלב הזה של החיים, עוד לא מקבלים. או שאין לכם את החברים הנכונים שישלחו לכם סגולה.
זו סגולה ידועה יחסית. ביום שלישי בפרשת בשלח, להגיד פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום. סגולה למה?
פרנסה.
סגולה לפרנסה. כן.

יש כאלה שלא קיבלו בכלל. יש, יכול להיות שיש כאלה שקיבלו פעמיים. מי שקיבל פעמיים, סימן שהוא צריך לעשות תעומס.
זה סגולה, סגולה יחסית ידועה. מי ש אה ייחסים את הסגולה הזאת לרבי מנחם מנדל מרימנוב. אחד מגדולי החסידות, תלמיד מובהק של המגיד ממזריץ', וגם של רבי נמי מליז'נסק. ואחרי פטירת שניהם הוא היה בעצם אדמור של הרבה אדמורים אחרים. הרבה אנשים אחרים שהיו כבר אדמורים. אחרי שנפטרו שני המאורות האלה, אז ראו ברב מנחם מנדל מרימנוב את מורם ורבם.

וגם נדבר קצת על העניין הזה של קריאת פרשת המן, וגם על על העומק של פרשת המן, בין השאר על פי דבריו של רבי מנחם מנדל מרימנוב.
חסידים מספרים ש רבי מנחם מנדל מרימנוב במשך 22 שנה דרש כל שבת דרשה על פרשת המן. דרשה אחרת כל שנה על פרשת המן. באופן כללי רבי מנחם מנדל מרימנוב לא כתב שום ספר בעצמו. לא נותר לנו ספרים שלו, הוא היה מאוד פורה, דיבר המון. אמר הרבה תורות, אבל לא כתב כמעט. לא כתב בעצם כלום. אנחנו לא מכירים משהו ש לפחות אני לא זוכר משהו ש ספר ממש שהוא כתב.

יש לא.
בעיקר בעיקר דברים, הספרים ששמופיעים, זה דברים שתלמידיו כתבו. תלמידיו כתבו כל מיני דברים בשמו.

זה גם אם הוא דרש 22 שנה על פרשת המן, מה שנותר לנו מזה זה כמה תורות קצרות. לא קצרות כל כך, אבל נשאר כמה דברים יחסית מעטים בדברים שכתבו תלמידיו.

קודם כל, העניין הזה של קריאת פרשת המן הוא לא מתחיל מרי מנחם בן רימנוב, אלא הוא מתחיל הרבה הרבה יותר בצורה קדומה. על קריאת פרשת המן, המקור הכי מוקדם שאני מצאתי זה רב עמרם גאון, מופיע לפניכם בדף המקורות, בסדר מעמדות. כלומר, המעמדות היו כידוע, נציגים של עם ישראל שהיו באים לבית המקדש.

לעמוד על הקורבן. כי קורבנו של אדם, אז אדם חייב לעמוד על קורבנו. ובעצם כל יום יש קורבן של כלל ישראל, קורבן התמיד. אז היו תמיד נציגים של עם ישראל שהיו עומדים על הקורבן. זה המעמדות. והם היו באים לשבוע שלם, וכל השבוע היה להם קריאה בתורה מיוחדת, היה להם נוסח תפילה מיוחד. הם היו מתענים כל יום. במסכת תענית מופיע הפירוט של מנהג המעמדות. ורב עמרם גאון שכתב בעצם את הסידור אולי הראשון בהיסטוריה.
הוא מתאר שם זה ספר ספר הלכה של אחד הגאונים, רב עמרם גאון. אז זה גם נוסח התפילה אבל גם כל מיני הלכות שקשורות לתפילה. אז הוא מביא שם גם את התפילה שמתאימה לסדר המעמדות. פרשת המן בכל יום ויום. "ויאמר השם אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים", עד "והעומר הסיר את פה הוא". זוהי פרשת המן ואנשי המעמד היו קוראים את זה בכל יום ויום.

מקור נוסף, דברי רבנו בחיי. רבנו בחיי נולד בשנת ה' אלפים ב'. כלומר השנה השנייה. אנחנו היום בה' אלפים תשפ"ה. אז זה לפני 783 שנה אז הוא נולד בספרד. זה רבנו בחיי בן אשר כתב את הפירוש על התורה. כמובן להבדיל בינו לבין רבנו בחיי איבן פקודה, שנולד גם הוא בספרד באותה עיר סרגוסה, אבל 200 שנה לפניו. שכתב את ספר חובות הלבבות.
אז אומר לנו רבנו בחיי כך. "זה הדבר אשר ציווה השם וכולי". ודע כי הכתוב הזה כולל שני עניינים גדולים.

שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים. ואלו הם האותיות והפרנסה.

זה שני דברים מהותיים ששניהם נמצאים בפסוק הזה. פרנסה, "ללקטו ממנו איש לפי אוכלו עומר לגלגולת". אבל גם האותיות נמצאות כאן.

מה הכוונה?

מה זה אומר שהאותיות נמצאות כאן?
אז שימו לב, שבפסוק הזה ספציפית שהוא כן שמות פרק ט"ז, פסוק ט"ז, יש פה את כל כ"ב האותיות.

האות א' איפה? "איש לפי אוכלו". ב'?
"לאשר באה לו". ג'? "עומר לגלגולת". ד'? "זה הדבר". ה'? "הדבר". ו'? "אשר ציווה השם". ז'? "זה הדבר". ח'? "תלקחו", "לאשר בעל לא תלקחו". ט'? "ללקטו ממנו". י'? "איש לפי אוכלו". כ'? "איש לפי אוכלו". ל'? "לגלגולת". מ'? "מספר נפשותיכם". נ'? "נפשותיכם". ס'? "מספר נפשותיכם". ע'? "עומר לגלגולת". פ'? "נפשותיכם". צ'? "ציווה השם". ק'? "ללקטו ממנו". ר'? "עומר". ש'? "נפשותיכם". ת'? "נפשותיכם" גם כן. יש עוד, כן, זה לא רק ה 22 אותיות, אבל יש פה את כל ה 22 האותיות.
באופן כללי, יש

יש ביטוי כזה שנקרא פנגרמה. פנגרמה זה משפט עם כל האותיות. משתמשים בזה לפעמים כשמראים לך גופנים. גופנים במחשב, בווורד למשל, או בכל תוכנה אחרת. אז לוקחים איזשהו משפט שהוא מכיל בתוכו את כל האותיות, ובדרך כלל כולל הסופיות, כדי בעצם להדגים לך את הגופן. אז זה יש לזה מילה פנגרמה. בעיקרון ביוונית פן גרמה זה כל אות. אז בתורה יש רק, בכל התורה, רק שני פסוקים שכוללים את כל האותיות. אחד מהם זה הפסוק שלנו. עוד פסוק זה בדברים פרק ד', פסוק ל"ד: "או הניסא אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם השם אלוקיכם במצרים לעיניך". אז אמנם זה פסוק ארוך יחסית, אז זה אולי לא חוכמה, אבל זה חוכמה. יש פסוקים גם יותר ארוכים מזה ואין בהם את כל כ"ב האותיות. יש רק פסוק אחד בתנ"ך, בספר צפניה, שמכיל בתוכו את כל האותיות, כל 27 האותיות. כולל הסופיות.
וזה דווקא פסוק לא ארוך. צפניה פרק ג', פסוק ח'.
"לכן חכו לי נאום השם, ליום קומי לעד, כי משפטי לאסוף גויים לקובצם ממלכות לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ".

אז זה סתם קוריוז, מעניין. אז אומר לנו רבנו בחיי, זה לא סתם קוריוז, כנראה יש פה משהו מהותי. שאין לך דבר בעולם שלא נכלל בצורות כ"ב אותיות, וגם אין לך דבר נמצא בעולם, בין העליונים בין התחתונים, שלא יהיה צריך פרנסה. שכל מי שצריך קיום מזולתו, הרי זה פרנסתו. אומר לנו רבנו בחיי, האותיות והפרנסה זה שני דברים שהם מפרנסים את העולם כולו. כל העולם נברא מאותיות. דבר מאוד מאוד יסודי בקבלה, שהקדוש ברוך הוא קודם כל בורא אותיות. מסופר על בצלאל שידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמיים וארץ. הקדוש ברוך הוא בורא שמיים וארץ קודם כל במאמר, באותיות. יש מעל העולם שלנו עולם העשייה, יש מעליו ועוד עולמות. העולם, אחד העולמות העליונים ביותר, זה נקרא עולם האצילות, שהוא עולם של שמות. שמות קדושים, יש בו בעצם אותיות. עוד אין בו נבראים, אפילו מלאכים, הם רק בעולמות נמוכים יותר. אבל יש אותיות. האותיות קדמו לעולם.
מה שחז"ל אומרים שהתורה קדמה לעולם, שהייתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, אז זה קשור לאותן אותיות שנבראו. חז"ל מסבירים שאין הכוונה שהיה כתוב שמה "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", אלא שזה היה אוסף אותיות רוחניות, קדושות. אז עצם המושג של האותיות יש לו עומק גדול, ואם זה פסוק שכולל את כל האותיות, אז זה איזשהו פסוק שמתייחס למשהו שבעצם כולל את כל העולמות, כי כל העולמות נוצרו מהנקודה הזאת.

וגם פרנסה. כי פרנסה זה בעצם קיום. כל דבר צריך פרנסה. לאו דווקא כסף, לאו דווקא אוכל, אבל איזשהו קיום. לולי בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. לולי התורה לא היה בכלל עולם. אז התורה היא בעצם הפרנסה של כל העולם, כי העולם לא היה קם בלעדיה. וכך בעצם כל דבר. הקדוש ברוך הוא כמובן הוא מקור הוא חי העולמים, הוא מחי את כל העולמות.

אומר על זה רבנו בחיי, וכבר אמרו לנו רבותינו ז"ל מעלת המזמור, תהילה לדוד. כן, מה שאנחנו קוראים אשרי. שכל האומר תהילה לדוד בכל יום, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כך אומרת הגמרא בברכות. וגילו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה. האותיות בסוד האלפא ביתא. הפרנסה שכתוב בו "פותח את ידיך". והנה הכתוב הזה יכלול את שניהם, כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בעניין הפרנסה.
ומזה דרשו רבותינו ז"ל, "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן". המשפט הזה, שחז"ל מזכירים אותו הרבה בהקשר הזה של מעלת המן. אז קודם כל זה פשט. התורה ניתנה לאוכלי המן, כי יבלו מן ואז הם קיבלו תורה. אבל זה לא סתם. המדרש בעצם רומז לנו שיש פה קשר עמוק בין הדברים. שעם ישראל כשאוכלים את המן, אוכלים אוכל רוחני, "לחם מן השמיים", אז הם מתאימים לקבל תורה מן השמיים.

ומסיים רבנו בחיי, וקבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות.

שוב, זה לא סגולה של רב נחמן מנדל מרימנוב. הוא המציא את זה שביום שלישי של השבוע של פרשת בשלח של פעם בשנה. אבל רבנו בחיי גם לא המציא. הוא מביא "קבלה ביד חכמים", זה דבר ידוע. מה לא שמעתם על זה? שקבלה, להגיד בכל יום פרשת המן. "לא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות".

כאמור, המקור המקור הכי קדום שמצאתי זה רב עמרם גאון, שהוא בכלל מביא רק לגבי המעמדות.
רבנו בחיי לפני כ-880 שנה. אז הוא מביא שיש סגולה להגיד את זה בכל יום.

אומנם, בספר שבצ קטן שזה רבי שמעון ברבי צדוק תלמידו של המהר"ם מרוטנברג, חי לפני כ-700 שנה. אז הוא מביא ירושלמי: "כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח הוא שלא יתמעטו מזונותיו, ואני ערב".
אז אם זה בירושלמי, זה כמובן קודם גם לרבנו בחיי וגם לרב עמרם גאון. אבל מה הבעיה?

בנוסח של הירושלמי שלפנינו, זה לא מצוי. כלומר, יכול להיות שהיה איזה גרסה אחרת. הירושלמי לא היה נלמד ונגרס כמו הבבלי. חלו בו שינויים, קצת יש יותר שינוי גרסאות מאשר בבבלי. אז יכול להיות שהייתה גרסה כזאת ואיננה. על כל פנים לפנינו זה לא נמצא.

השולחן ערוך מביא את זה כהלכה פשוטה. לא כחובה, אבל כדבר חיובי. "טוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדיברות ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת וישם". הרמ"א מגיע שרב דווקא ביחיד מותר לומר עשרת הדיברות בכל יום, אבל לא בציבור. למה? מפני תרעומת המינים שהיו מינים שחשבו שהם טענו שעשרת הדיברות זה הדבר היחיד שחשוב וכל התורה כולה לא חשובה. אז לכן ביחיד אתה יכול להגיד את זה, אבל ברבים אל תגידו כי זה יותר מדי מחזק את השגייה הזאת של המינים.
המשנה ברורה על השולחן ערוך פה זה בסימן א', סעיף ה'. אז בסעיף קטן י"ג מביאה המשנה ברורה בסופו: "ואיתא בירושלמי, ברכות, כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו". אז הוא אפילו מציין שזה ירושלמי ברכות. אבל כאמור לא מצאתי. אם מישהו ימצא אמר רבה. סמכו אותי.
אבל הוא מציין גם שלמה אומרים פרש, למה העניין להגיד פרשת המן בכל יום? כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה פרטית. כמו שהיה במן.

יותר מזה, וכתיב "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להראות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. אין בכלל שום משמעות להשתדלות בפרנסה, ובכלל בשום דבר. ידוע, תודה רבה. ידוע שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לראש השנה. אז מה יש לך בכלל להתאמץ? לכאורה זה לא משנה בכלל מה אתה עושה.

הוא לא אומר לא להשתדל.

כי כנראה הקדוש ברוך הוא רוצה שתעבוד. אחרת הוא לא היה בורא אותך, זקוק לאוכל, זקוק לכסף, זקוק למגורים, זקוק לכל מיני דברים שעולים כסף. אז כנראה, אם הוא ברא את העולם כך, כנראה הוא רוצה שתעבוד. אז תעבוד. אבל אל תרגיש שאתה עכשיו, שזה מה שמחיה אותך, שזה מה שמקיים אותך.

והראיה ש-40 שנה הלכו במדבר ושתו מים מהבאר המתגלגלת ואכלו מן. אז אומנם זה היה אז בדרך נס, והיום אנחנו לא בדרך נס, אבל גם היום כל מזונותיו באים בהשגחה פרטית.

הבאתי עוד מקור, אנחנו לא נקרא אותו בפנים, אבל זה ספר של מנחת אהרון. רבי יעקב פרדו. שהוא מביא בשם החיד"א שהביא בשם שער הכוונות.

אפשר לראות בשורה השנייה. "ומה שכתב בספר הכוונות המתוקן". שזה ספר של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל. "זה לשונו: הייתי נוהג לומר בכל בוקר קודם התפילה פרשת המן ועשרת הדיברות וכי יוצא בפרשות אחרות, ומנעני מורי ז"ל מלאומרם".

אז בקיצור, לא נקרא את כל המקור, אבל תדעו שהאר"י ז"ל אמר לא להגיד את זה כל יום. טוב, לא יודע. הוא לא מסביר פה למה, אבל הוא אמר כנראה רוח השם דיבר, מוכרח כי רוח השם דיבר בו. הוא ידע טעם כי עיקר למה מנעו. שלא גילה לו טעם כי עיקר. הוא לא אמר לו את הסיבה לדבר, אבל אמר לו, אל תקרא את זה כל יום.
על כל פנים, גם היום, שוב לא יודע אם אתם מכירים, אבל יש כאלה שקוראים פרשת המן בכל יום, כי זה מה שאמר רבנו בחיי, וזה מה שמובא בשם הירושלמי, וזה מה שמופיע בשולחן ערוך. ויש כאלה שלא אומרים בכל יום. חסידים בדרך כלל לא אומרים בכל יום, דווקא מכיוון שהאר"י ז"ל, החסידות הולכת בדרכה של הקבלה, בדרך בדרכו של האר"י ז"ל. ו ולכן מפה באה סגולה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב, מרימנוב, כאמור לקרוא את זה ביום שלישי של פרשת בשלח.
אז עכשיו אנחנו עוברים לספר שפתי צדיקים, שהוא ליקוט מתורותיו של רב נחמן מרימנוב.
"בפסוק "ויאמר השם אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים" וכולי, "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". כן, כתוב שם "וללקטו העם דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". ויש לדקדק, למה לא הספיק להם העוגות שהוציאו ממצרים עד מתן תורה? הרי הכל בדרך נס. אז בדרך נס הקדוש ברוך הוא יכול גם לגרום שהעוגות שהוציאו ממצרים, אבל לקחו עוגות מצות כי לא חמץ. אז היה יכול להספיק להם עד מתן תורה. היה יכול להספיק להם גם ל-40 שנה במדבר. דרך אגב, המן שכתוב בפרשה, שאת המן אכלו "עד בואם אל קצה ארץ כנען". כלומר, הם בספר יהושע כתוב: "ויאכלו מעבור הארץ בשנה ההיא", הם מתחילים לאכול אחרי פסח. כמו שעל פי התורה, רק אחרי ט"ז בניסן, אחרי הבאת קורבן העומר, רק אז מותר לאכול מהתבואה החדשה. מתי פסק המן? חודש לפני. בז' קצת יותר מחודש. בז' באדר ביום פטירתו של משה.

כן, זה ידוע, שלוש מתנות בזכות שלושת הרועים: באר, מן וענני כבוד. אז ברגע שמשה נפטר, אחרי שארון ומרים נפטרו, אז פסקו כל המתנות. פסק גם המן. והם ניזונים ממן שבכליהם עד ממחרת הפסח.

אז אם כן, כמו שהמן שביום אחד יכל להספיק להם ל-40 יום, יכל להספיק להם גם העוגות מצות שהוציאו ממצרים. יכל להספיק ל-40 שנה. אבל לפחות עד מתן תורה. ועוד, למה הייתי בודאי יילכו בתורתו? אומר: "למען ננסנו יילכו בתורתי אם לא". אז איפה איפה הניסיון פה? פרשנים דרך אגב הרבה דנים בדבר הזה. מה בדיוק הניסיון? מה זה "למען ננסנו הילך בתורתי אם לא"? כי אפשר להגיד שהניסיון זה אולי האם הם ילקטו יותר מעומר?

אם הם לוקטים יותר מעומר, הרי בכל מקרה "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר". טוב, יש להם הולכים שמה עם מאוזניים ללקט מן. לוקחים. בסדר, אבל אולי מישהו אסף הרבה, אולי זה לא בסדר. פירוש אחר שאולי הניסיון הוא שלא ישאירו למחרת. כידוע, "ויתירו ממנו אנשים עד בוקר ויהי ירום תולעים ויבאש", ויקצו פניהם משה.
יכול להיות שהניסיון הוא לגבי שבת. שלא יצאו ללקט בשבת.

אבל כל זה זה לכאורה לא זה לא ממש מתחבר למילים "למען ננסנו הילך בתורתי אם לא".

אז מסביר רבי מנחם מנדל מרימנוב כך. דרך אגב, הזכרנו שהוא היה דורש הרבה על עניין המן. אחד מתלמידיו אמר שזה בגלל שבשמו מנחם יש את האותיות מן. גם מנחם, גם מנדל, וגם מרימנוב, העיר שבה הוא היה גר, גם בה כתוב האות מ"ן. טוב, לא יודע. על כל פנים הוא אומר כך, נראה: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, שעל ידי אכילת המן שהוא מאכל רוחני, ירגיל לעצמם במידות טובות וישרות כדי שיקל עליהם קיום התורה והמצוות.

אז הוא רצה שבעצם הם יתאים, כן, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". המן אמור להכין אותם למידות טובות וישרות. איך זה מכין אותם למידות טובות וישרות? העיין ספר הישר לרבנו תם, שעיקר מכל המידות הטובות זה האמונה והביטחון.
שעל ידי זה יוכלו לעבוד תכף אל המצווה הראשונה הכוללת כל תורה כולה, שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כי דיתא בגמרא, אחד שבא לפני הלל הזקן, אמר לו: "למדני כל התורה על רגל אחת". אמר לו: "דעלך סני לחבריך לא תעביד". טוב, זה לא מדויק, זה לא בדיוק מה שהוא אמר לו. הוא לא אמר לו "ואהבת לרעך כמוך". מה הוא כן אמר לו?

דעלך סני לחבריך לא תעביד". כן, "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה". אז יש על זה הסברים, למה דווקא בארמית ולמה דווקא בלשון הזאת של שלילה וכולי. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.

על כל פנים זה ודאי דבר קשור האמירה הזאת של "דעלך סני לחברך לא תעביד" קשור ל"ואהבת לרעך כמוך". אם תרצו, רבי עקיבא הוא זה שאמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה "כלל גדול בתורה". אז זה המצווה הראשונה הכוללת את כל התורה כולה. ואיך מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך"? מאמונה וביטחון.
מדוע? וכן כבר בכל הספרים. לפי שזאת המצווה הוא היסוד והכותב של כל המצוות. וגם החוש מעיד על זה. כי מי שאוהב את חברו כגופו, ודאי הוא נזהר מגניבה וגזלה וניאוף ורציחה ומקימה ומתירה ועוד הרבה מה שהשכל האנושי מחייב חוץ משכל התורה והמצווה. כלומר, יש ודאי דברים שהם אדם שאוהב את חברו, "ואהבת לרעך כמוך", אז זה משפיע עליו על כל המצוות שבן אדם לחברו. בדרך ארץ שקדמה לתורה.

אבל, אומר לנו רב נחמן, "וזאת בלתי אפשר לקיים באמת זולת מי שהוא שלם במידת האמונה והביטחון. היינו שיאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא המנהיג, הוא משגיח בכל עת ובכל רגע ונותן לכל אחד די מחסורו, ואין שום אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחברו. ועל ידי זה בא לביטחון האמת שליבו נכון ובטוח בהשם תמיד, שכל מה שמוכן לו מהשם יתברך יבוא לידו ממילא בלי שום טורח. ולא יבלה ימיו בתרודות ועסקים להרבות ממון ולהעשיר, כי הוא מאמין ומוטח שאין ביכולתו כלום. רק מה שמוכן וקצוב לו מן השמיים כן יהיה, לא פחות ולא יותר".
הדבר הזה הוא דבר מאוד מאוד יסודי, ומאוד קשה לביצוע בחיי העולם המעשי. בסופו של דבר, האדם בנוהג שבעולם, האדם שקוע ב בחוקי הטבע של העולם הזה. והוא מרגיש ממה נתפרנס? ממה שאני אעבוד. ואין לי חסר לי, אז אז אני צריך להגדיל הוצאות או להקטין להגדיל הכנסות, סליחה, או להקטין הוצאות, או למצוא איזה דרך. בסוף אני אמצא איזה הכנסה פסיבית. תן לכסף לעבוד בשבילך. אבל היום במיוחד אולי, נדמה לי שהיום במיוחד יש המון המון עיסוק בנושא הזה. אולי בגלל שה העולם פותח בהמון המון דרכים. פעם כאילו, מה היית יכול לעשות? היית עובד. יכול למצוא עבודה יותר טובה. אתה יכול לבקש מהמעביד שלך שיגדיל לך קצת את השכר. פעם התלות שלך בריבון העולם הייתה הרבה הרבה יותר מוחשית. ככה לפחות נדמה לי היום, אולי אם הייתי חי פעם הייתי חושב אחרת. אבל אבל פעם כאילו נגיד בן אדם היה חקלאי. אז הוא מאמין וזורע. הוא בסוף המון תלוי בכמה גשם ירד, יש שנה ברוכה, ושלא יהיה מזיקים. המון לא תלוי בך.
היום אז יש המון המון דברים. רגע, ואיפה אתה משקיע את הפנסיה שלך? והאם אתה סוחר בשוק ההון? ולמה לא פתחת חנות באמזון? ולא יודע, כאילו אתה יכול אתה חי לך בארץ, עובד באיזה עבודה רגילה, אבל אתה בעצם יכול להיות חובה כל העולם, אתה יכול לעשות מלא דברים. ואיפה אתה משקיע את הכסף? וכמה אתה מושקע במניות? וכמה אתה זה? והנושא של לצבור הון, הפך להיות נושא מאוד מאוד מרכזי עם המון הרבה אנשים גם עושים המון כסף על ללמד אותך איך לעשות כסף, וכן הלאה.

כנגד זה אומרת לנו התורה את מידת האמונה והביטחון. ומדגיש פה רב נחמן מברסלב, הוא אומר שזה הבסיס בעצם לכל העולם כולו. אדם שבאמת מרגיש אמונה וביטחון, אז מה מה יש לו לגנוב, לגזול? פעם יצא לי לזכוח עם איזה רואה חשבון. פעם גרתי בגוש קטיף, והיה שמה חבר, מגוש קטיף מנבט קלים, שהיה גם רואה חשבון. אז נעזרתי פה פעם באיזה עניין. אז אה אז כמשיח לפי תומו הוא סיפר לי שבמקצוע הזה של רואה חשבון, בדרך כלל ה מי הוא רואה חשבון מוצלח? מי שמצליח לגנוב טוב. לא, חס וחלילה, לא. בטח לא בא באו לעז על רואי חשבון. אני רק מצטט אותו. אבל אבל מה שהוא בעצם אומר, לא באמת לגנוב, אבל למצוא איזה דרך, למצוא איזה כל מיני פרצות, איך להגיד שזהו כאילו ככה וזה כאילו ככה, ולחשב כל מיני דברים כדי שתצטרך לשלם פחות מס. בסוף בשביל מה אתה הולך לרואה חשבון? בשביל שתשלם פחות מס. או שתקבל יותר החזרים ממס הכנסה, או כל מיני דברים כאלה. אז יש דרך ישרה שמגיע מגיע. לפעמים למשל, דוגמה, יש בן אדם שנותן תרומות, יכול להיות שאתם מכירים את זה. אז אתם אולי עוד לא מכירים את זה, כי עוד אין לכם הכנסות כל כך מי יודע מה, אלא אם כן צפו לי דברים שאני לא יודע.

אבל אדם שיש לו הכנסה והוא משלם מס, אז בעיקרון המדינה רוצה לעודד תרומות. לעמותות שהיא מכירה בהם, שיש להם אישור על פי סעיף 46 של רשם העמותות, אז בעיקרון אחוז מסוים מהתרומות שאתה שאתה נותן, אתה מקבל חזרה מהמדינה בהנחה במס. אז זה נגיד משהו שמגיע, אתה יכול ללכת לרואה חשבון. דרך אגב, אתה לא צריך ללכת לרואה חשבון, זה די פשוט לעשות את זה גם בעצמך, להגיש דוח למס הכנסה על כל התרומות שתרמת השנה ולקבל החזר על המס ששילמת. וזה זכותך, תקבל באהבה. אבל חלק מהיותר מורכב זה כאשר יש לך כל מיני הוצאות בעסק. אז איך להכשיב את ההוצאות ככה שהם יהיו מוכרות למס וכל מיני טריקים ושטייקים.
אז אמר לי אותו רואה חשבון, אמר לי: "אני לא נחשב רואה חשבון מוצלח. אנשים שמחפשים טריקים ושטייקים, לא באים אליי. כי אני לא זורם עם זה. אני אני אעשה בשבילך בכיף את העבודה. זה עבודה טכנית בעצם. עבודה שחורה. אם אני לא מנסה לראות איך לעקוף את החוק, אז עבודה שחורה. עבודה של לקחת את ההוצאות ולהכניס אותם לסעיף מתאים ו לא יודע, אני לא בדיוק מבין בזה, אבל בסדר. עבודה.

אז הוא אמר אז הוא אמר לי יהודי פשוט, הוא אומר בצורה הכי פשוטה, אני לא יודע מה אנשים מתאמצים כל כך, כאילו, מה? אתם לא מאמינים שמה ש מה שנגזר עליכם תקבלו, מה? להתאמץ, לעגל פינות פה, לסבן שם, לחפש איזה דרך מוצא לאיזה משהו. מה אתה מתאמץ כל כך? מה שנגזר עליך תקבל. שב בנחת, תעבוד את השם, תעשה את העבודה שלך כמו שצריך, השפע יגיע.

יש משל שמיוחס לחפץ חיים, שהוא אמר שמי שמנסה בענייני הפרנסה, אז זה דומה למי שנוסע ברכבת והוא ממש ממש ממהר. אז הוא ניגש לדופן הקדמית של הקרון ודוחף בכל הכוח את הדופן של הקרון כדי שהרכבת תיסע יותר מהר. זה לא באמת, אתה כן, פיזיקלית זה לא עובד, כי כל כוח אז יש כוח נגדי שמפעיל כנגדו, ובעצם כשאתה דוחף את הדופן הקדמית של הקרון, אז הרגליים שלך דוחפות את הקרון לאחור, זה לא באמת, אפילו לא צריך את זה. אתה לא באמת משמעותי, אז נניח לחלוטין בכוחות הפיזיקליים שפועלים על הרכבת. אה בעצם המשמעות היא שגם בפרנסה בסוף אתה נמצא בתוך איזה מערכת סגורה, כמו שאתה נמצא בתוך רכבת. זה לא משנה מה המאמץ שתעשה. הרכבת נוסעת.

שוב, אני לא חושב שלא צריך להתאמץ. אדם צריך לעשות מה שנכון לעשות. אבל ו ואם אתה מרגיש שאתה צריך עוד פרנסה, בסדר, אז תתאמץ יותר, אז תעבוד בעוד עבודה. בסדר גמור. אבל תחשוב רגע, מה השם אלוקיך שואל מעמך? תחשוב מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממך. הוא רוצה שתקח עכשיו עוד עבודה? שתעבוד שעות נוספות? או שהוא רוצה שתשקיע יותר בלימוד תורה? אולי הוא רוצה שתשקיע יותר במשפחה? אולי בחסד? לא יודע, תחשוב מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממך. כי אם זה לא אם אם אתה מרגיש שזה דבר נכון לעשות, והקדוש ברוך הוא רוצה שתקח עכשיו עוד שעות נוספות או עוד עבודה כדי להגדיל את ההכנסות בבית, אדרבה. אז תעשה את זה. אבל אם אתה חושב שלא, אז תעשה מה שאתה חושב, מה שאתה מאמין שהקדוש ברוך הוא רוצה ממך, ו השפע יגיע. הקדוש ברוך הוא יסדר אותך.

בצורה כזאת או אחרת, או על ידי ריבוי הכנסות, או על ידי מיעוט הוצאות.

לכן הוא אומר, כיוון שאדם מאמין באמונה שלמה, שאדם לא יכול לנגוע במה שמוכן לחברו. אז ממילא לא יבלה ימיו בתרודות ועסקים להרבות ממון ולהעשיר. כי הוא מאמין ומוטח שאין ביכולתו כלום, רק מה שמוכן וקצוב לו מן השמיים, לא פחות ולא יותר. ואחר שרגיל ומוטבע במידה זו, אז יבוא בנקל למצווה של "ואהבת לרעך כמוך". כי כל מה שרואה אצל חברו, לא יקנא ליבו. כי ידע באמת שאין זה חלקו.
ואפילו יעשה לו חברו איזה השגת גבול, כגון אם הוא חנווני, וחברו יעשה גם כן חנות אצלו. לא ירה ליבו כלל. כי יהיה מובטח שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, עלה ונוסף וממנו לגרוע. כן, הדוגמה של השגת גבול זה דווקא דוגמה שמופיעה בפרק שני בבבא בתרא, "פסק לי לחייתי". יש שם סוגיה שאדם ש חלק מפרק שני בבבא בתרא כולו עוסק בהרחקת נזקים, שאדם צריך להרחיק את נזקיו מחברו. וחלק מהעניין זה לא לפתוח למשל חנות צמודה לחנות של חברך שאתה מתחרה בה.

קמר בסוגריים, שדווקא לפעמים היום יש דווקא תפיסה הפוכה. למשל, מי שמכיר בדרום תל אביב, יש רחוב שלם, חנויות של נעליים. רחוב שלם, חנויות של לא יודע מה, מיני סידקית. כאילו דווקא עושים את החנויות אחד ליד השני וכולם נהנים מזה. למה כולם נהנים? כי זה הופך להיות, אתה יודע שאתה מחפש משהו בתחום הזה, אתה הולך לשם. אז זה לא משנה, תגיע להוא, תגיע להוא, תגיע להוא, כולם מרוויחים מזה שידוע שזה המקום של הנושא הפלוני. אז זה לא יודע, זה גם שיטה. אבל אבל בודאי שבצורה פשוטה, כשבן אדם פעם וודאי אדם לא היה נוסע למרחקים. בן אדם היה הולך ל בעיר שלו, היה הולך לחנות הקרובה. אז אם יש עוד מישהו על אותו פלח אוכלוסייה שפותח עוד חנות, לכאורה פוגע בפרנסתך. אבל מצד האמת, אין לך מה לא ירה ליבו. זה אסור לעשות את זה. לפחות שוב, יש פה סוגיות, היום אנחנו לא עובדים בצורה הזאת, אבל הגמרא בכל אופן דנה מתי מותר ומתי אסור. נגיד את זה ככה.

אבל גם אם הוא עושה מעשה שאסור השכן, בסדר. אין לך מה לכעוס עליו. הוא לא בסדר, זה חשבון שלו עם הקדוש ברוך הוא. אבל אתה יש לך את החשבון שלך עם הקדוש ברוך הוא. זה הפרנסה שנגזרה עליך, זה מה שיגיע. אין אין להוסיף ואין לגרוע. "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", זה נכון פשוטו כמשמעו ביום יום שלנו.

לכך ציווה השם יתברך בחכמתו הקדושה שיזונות ישראל במן, שירד מן השמיים בכל יום, ולא מיום אחד לחברו. כדי להרגיל את ישראל עם קרובו למידת הביטחון. ולא ידאגו דאגת מחר. וגם ציווה שלא ילקטו יותר, רק עומר לגלגולת, כדי שלא יקנא איש את רעו, ולא יאעץ להעשיר. והראיה שכל מי שלא שעת ליבו לזה וליקט יותר, לא ילו כלום. כמו שכתוב: "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר". וכל זה עשה הקדוש ברוך הוא למען צדקו. שיגדיל תורה ויאדיר, שעל ידי המידות האלה, יקוים כל התורה כנען. יקיים כל התורה כנען. וזהו שכתוב: "למען נסנו, הילך בתורתי אם לא". כי זהו אות גדול על קיום התורה וזה התיישבו כל הדקדוקים הנאמנים. כלומר, הוא בעצם מסביר מהו הניסיון. זה לא ניסיון לראות מה תעשה. אלא עצם ירידת המן, שלקטו ממנו דבר ביומו, איש לפי אוכלו, עומר לגלגולת. זה בעצמו מה שמביא את האדם לגרום לו ללכת בדרך התורה. כי מידת האמונה והביטחון, היא הבסיס ל"ואהבת לרעך כמוך", שהוא בעצם הבסיס לכל התורה כולה.

אז זה כאמור דברי רב נחמן מרימנוב. נראה עוד קטע קצר, נדלג רגע לאור המאיר לפרשת בשלח, בתחתיות העמוד השני. תחתיות העמוד כן. אה עוד תלמיד של מגיד ממזריץ', רבי זאב מזיטומיר. אז הוא מביא פה דבר מעניין. הוא מביא

נקרא בשורה השלישית. "ולהבין, נראה בהקדמה מה דיתה, פרישה שבירושלמי וכולי, כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו". "ולכאורה יש לתמוה". שימו לב לשאלה, שאלה יפה ששואל רבי זאב וולף מזיטומיר. "ולכאורה יש לתמוה, והלא איננו הרואות, רובם ככולם, יש אנשים שאומרים פרשת המן בכל יום, ועל הרוב ביתם ריקם, וחסרים מכל טוב ואפילו מזון סעודה אחת".

כלומר, בפועל הסגולה לא עובדת. אנשים אומרים פרשת המן בכל יום, ועל פי רוב, באמת על פי רוב. הרי מי שהוא עשיר, למה שיגיד פרשת המן בכל יום? הוא לא מרגיש צורך בסגולה הזאת. מי אומר את הסגולה הזאת בקפדנות ובקנאות ובבהקפדה? אלה שאין להם כלום. אז הוא אומר, העובדה היא שעל פי רוב, מי שאומר פרשת המן בכל יום, בתכלס, בקושי מזון סעודה אחת יש לו. אז מה התשובה? "מוכרח לומר שאינו תולה באמירה לחוד".

כלומר, הוא בעצם רוצה להגיד, זה לא תלוי באמירה. השאלה היא לא רק מה אתה אומר, אם אתה אומר את פרשת המן, אלא עד כמה אתה חי ככה. עד כמה אתה חי באמונה וביטחון. כן, זה קטע ארוך, לא נקרא את כולו, אבל בגדול זה הכיוון. נראה עוד כמה שורות. "הנכון, כי מי שיש בו מידת קונו, לבבו יבין, אשר בכל דור ודור עדיין יש בחינת מן לכל אחד ואחד מישראל".

ידוע ש שהקדוש ברוך הוא מצווה את משה לקחת מלא העומר מן, לשים אותו בצנצנת לדורותיכם. ושמו את זה בארון הברית, לצד ארון הברית, ואותה צנצנת המן נגנזה יחד עם ארון הברית. וזה קשור למה שאומר פה רבי זאב מזיטומיר, שבעצם בכל דור ודור עדיין יש בחינת מן. לפי מה זה תלוי? "כפי בחינתו ועוצם הכרתו תואם טעם מן בפרטי מאכליו". אדם יכול גם, אפילו וזה בהקשר הזה, זה יכול להיות, אני אומר שני דברים. הוא לא לגמרי עונה על השאלה שבה הוא פתח. כלומר, הוא הוא אומר זה כאילו מובן מאליו מתוך דבריו. אבל

אבל אה קודם כל בצורה פשוטה הוא אומר את זה קצת ב זה בעמוד השלישי, באמצע. אז הוא אומר: "אפשר שלזה כוונו במאמרם, כל האומר פרשת המן, ובאופן שהאמירה יהא לגבוה, לעורר ליבו להתחזק בעצמו במידת הביטחון, עד שיהא דמבנפשו בכל יום ויום בלתי אפשרי לטעום אפילו טעימה קטנה, אפילו במאכל ומוזמן בתוך ביתו, לא נחשב בעיניו כי אם ממתין עד שיינתן מפי מלכה". כלומר, בעצם אדם שחי ככה, לא רק אומר פרשת המן בכל יום, אלא הוא חי את פרשת המן. אני מרגיש שכל יום ויום הקדוש ברוך הוא משפיע עליי שפע. אדם שחי ככה, לעולם לא יחסר לו כלום. השאלה היא גם, מה זה אומר "לא יחסר לו כלום"?
יכול להיות שבאמת יהיה לו שפע כלכלי אדיר, ויכול להיות שפשוט לא יחסר לו כלום. כי הוא יבטח בקדוש ברוך הוא, לא יהיה לו איזה שפע. יכול להיות שהוא עדיין חסר אפילו מזון סעודה אחת. אבל הוא העשיר ביותר בעולם. למה? כי זהו עשיר השמח בחלקו. ידוע וורט עממי, שעשיר זה ראשי תיבות של, מכירים?

עיניים, שיניים, ידיים ורגליים. יש לך את זה, אתה כבר עשיר. השאלה אם אתה שמח בחלקך. זה ברור

אמר לי השבוע מישהו שיש לו חבר מול בלי פרופורציה. משהו בלי שום פרופורציה. והוא ככה יהרהר בדברים ואמר לי: "אני לא חושב שהוא בן אדם שמח". אז אני לא אומר. אני מכיר כמה עשירים שהם כן שמחים. אפשר להיות גם עשיר, לא יודע, לא ניסיתי. אבל ככה אומרים שאפשר להיות גם עשיר וגם שמח. אבל אבל בוודאי שבסוף בסוף עיקר העניין זה לא כמה כסף יש לך, אלא עיקר העניין זה שתהיה עשיר במובן הזה של שמח בחלקו. אז אדם שבוטח בקדוש ברוך הוא, אז באמת הוא מרגיש אכילת מן בכל מאכליו. קודם כל כי הוא מרגיש שכל מה שיש לו בא ישירות מהקדוש ברוך הוא. אז הוא מודה ומברך את הקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר, כי הוא מרגיש שזה עכשיו, זה בא אליי מהשם. ושנית, הוא טועם בזה את כל המאכלים. דברים האלה מאוד קשורים לסיפור המפורסם של רבי נחמן מברסלב על החכם והתם. שאחד הדברים המיוחדים בתם, ש אשתו הייתה מביאה לו. הוא אומר לאשתו: "תביאי לי את ה לא יודע מה, את ה בשר והאורז והתפוח אדמה". הייתה מביאה לו קערה של דייסה, שזה מה שהיה לאכול. היה טועם ממש היה טועם בזה את כל המאכלים, את כל המטעים. עכשיו, מה הכוונה היה טועם? זה היה משחק כזה. הוא ידע שזה דייסה. אבל אה אבל מבחינתו לא חסר לו כלום.

לכן קודם כל שוב, זה לא הנקודה של לומר את פרשת המן. האמירה זה זה פרט, שהאמירה בעצם מטרתה להטביע את האמונה הזאת בנפש, להטביע את מידת להטביע את מידת הביטחון בנפש.
הדבר הזה קשור נסיים ככה, מכיוון שהשפת אמת גם אומר את זה כאן על פרשת השבוע וגם יום פטירתו היה השבוע, ביום שני בה' בשבט היה יום פטירתו של השפת אמת. אז הבאתי לכם במקור האחרון גם הבאתי שני דברים מדבריו, אבל נראה קטע קצר מהדבר האחרון שהבאתי פה בשנת תרנ"ו. שהוא אומר כי הרי כמו שאמרנו, "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן". "כפי מזון האדם, כך זוכים לתורה". "כפי קדושת המאכל". אם אתה אוכל אכילה קדושה, אתה זוכה יותר לתורה.
וזה כמובן קשור הרבה להרבה תחומים. גם במובן של איך אתה אוכל? האם אתה מתנפל על האוכל? האם אתה אוכל לפי מה שאתה צריך? האם אתה אוכל בריא? האם אתה אוכל כשר? האם אתה אוכל מברך על האוכל? האם אתה מה הכוונה שלך באוכל? האם אתה מתכוון שיהיה לך כוח לעבוד את השם? האם אתה מתכוון להעלות ניצוצות? כל אחד כפי מדרגתו, גם באוכל וגם בכווונת האוכל, כך הוא זוכה לתורה. "זהו שאמרו חז"ל, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן".

"שנייה להם אוכלי תרומה". כי גם תרומה נקראת קודש. אז המן, וואו, זה מי שזכה לאכול מן, אשריו ואשרי חלקו, קיבלו תורה. אבל בואו נוסף בסוגריים, לפי מה שלמדנו, אז גם היום אתה יכול לאכול מן. אם אתה חי את פרשת המן, אתה חי את זה שכל העניין הזה מית השם. זה בעצם "עומר לגלגולת" שניתן לך היום מית השם. אתה זוכה לתורה. מדרגה שנייה זה אוכלי תרומה. התרומה גם כן נקראת קודש. כהן שאוכל תרומה הוא אוכל קודש. אז ידוע שרב המורה היה אוכל רק סעודת מצווה. לא היה אוכל שום דבר שאיננו סעודת מצווה. שוב, מתוך רצון לאכול רק כמה שיותר קודש. ובאמת אפילו חולי מתוקנים שניתן מהם תרומה ומעשרות, נשאר בהם רושם קדושה. "ולכן אין תורה כ"תורת ארץ ישראל". זה הסיבה שהבאתי את המאמרה הזאת של השפת אמת. "לכן אין תורה כ"תורת ארץ ישראל", לפי שהמאכל והמזון מתוקן במצוות התלויות בארץ. "ועתה אב ובנותינו נחצר לנו כל זה, ורק בשבת קודש, שהיא סעודת דממנותא, זוכים יותר לתורה". מדוע? כי בשבת כל אכילה שבשבת היא מצווה. ולכן בשבת איכשהו יש בחינה של אכילת קודש ואז אתה בעצם זוכה לתורה.
דרך אגב, המון המון בחסידות, דגשים על עניין השבת. אתם יכולים לראות בהמון המון הקשרים את ה דגשים המון המון חזקים, כאילו שהשבת זה פיסגת העולם, פיסגת לא רק פיסגת השבוע. זה כאילו באמת למה? למה בחסידות מדגישים את זה כל כך הרבה? כי בגלות שאין אין גאולה, ואין שכינה, ואין קדושה בטבע, הדבר היחיד זה שבת. זה הדבר היחיד שנשאר. אז בתורה, אז אז על זה מדברים.
על כל פנים, הדברים האלה קשורים כאמור למה שמופיע גם בפרשה שלנו, שהם אוכלים את המן, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען.

המן לכאורה זה הדבר הכי זמני שיש. כן? "עומר לגלגולת" לאותו יום ומחרת הוא מיד נעלם. אבל כמו שאמרנו יש צנצנת המן שזה לדורות. ואת המן אוכלים "עד בואם אל קצה ארץ כנען".

אומר על זה האלשך הקדוש שחי לפני 450 שנה, נולד בטורקיה ו עלה לארץ ישראל. היה מגדולי תלמידיו של רבי יוסף קארו בצפת. אז הוא שואל, למה בעצם צריך את הנס העצום הזה של אחרית ימי המן? כלומר, שמי פטירתו של משה, מ ז' באדר, המן מחזיק מעמד עד ט"ז בניסן, 40 יום, 39 יום. אומנם אסור לאכול מהתבואה החדשה של ארץ ישראל, אבל הם עוד נמצאים בערבות מואב. בערבות מואב גם יש תבואה ושם מותר לאכול. החדש אסור בארץ ישראל. בערבות מואב מותר. אז למה לא אוכלים שם מהתבואה של ערבות מואב? עונה אלשך הקדוש ואומר כך: "אלא שרצה הקדוש ברוך הוא שיבואו מקודש לקודש". ולכן הוא בעצם רוצה שיעברו מאכילת המן ישירות אל אכילת תבואת ארץ ישראל. ודומה לזה אומר רבי אברהם אזולאי בספר חסד לאברהם. רבי אברהם אזולאי היה סב סבו של החיד"א. הוא נולד גם כן לפני 450 שנה במרוקו, בפאס שבמרוקו. עלה לארץ ישראל, שהוא היה בערך בן 30. בדרך לארץ ישראל האונייה טבעה, ושם עבדו כל הספרים שהוא כתב עד גיל 60, כי עד גיל 60 הוא כבר הספיק לכתוב הרבה ספרים. אבל הוא עצמו ניצל מהאונייה הטובעת. עלה לחברון, למד קבלה אצל רבי חיים ויטאל, וכתב ספר קבלה בשם חסד לאברהם. ושם הוא כותב בספרו "מעיין שלישי, נהר כ"א": "הנה יש להקשות, למה דווקא בארץ ישראל יגרה ממנו המן הרוחני?" אדרבה, אם במדבר ירד מן, אז מה מן זה לחם אלוקי. אז אדרבה בארץ ישראל היה צריך לרדת. אז הוא עונה ויש לומר כי הטעם לזה הוא כי במדבר, אין פרותיו כדאיים לקבל את רוחניותה של הקדושה. כאין גוף טמא נעשה כלי לקבל רוחניות הקדושה, לכן נתן להם הקדוש ברוך הוא מן מן השמיים. אומנם פרות ארץ ישראל הם על ידי הקדושה. ואותה רוחניות שהייתה ראויה אל המן, נתלבש בפרות הקדושים האלה. על כן לא היה מן בארץ ישראל, כי אם במדבר.
אז זה קודם כל הייחודיות של בעצם שהוא מסביר שלא במקרה את המן אכלו "עד בואם אל קצה ארץ כנען". כי יש פה איזה רצף, כמו שאמר האלשך, באים מקודש לקודש, מקדושת המן אל קדושת פרותיה של ארץ ישראל, שהם בבחינת מן. ידוע מה ש יש דיון על זה בפוסקים לגבי ברכת מעין שלוש. על "ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית והנחלת לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה". כך מופיע גם בנוסח אשכנזי וגם בנוסח הספרדי. בנוסח אשכנזי חוזרים על זה אחר כך עוד פעם. "והעלנו לתוכה, ושמחנו בבנינה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה".
הטור אומר "ואין לאומרו". לא לומר "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". באמת בנוסח ספרדי לא אומרים את הקטע הזה, אבל כן אומרים: "שרצית והנחלת לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה". הטור אומר לא לומר את זה, מדוע? "שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים המצוות התלויות בה". אבל מפורסם דברי רבי יואל סירקיש בספרו אבב"ח, פירוש הב"ח על הטור, אז הוא אומר "תימא". הלא קדושת הארץ הנשפעת מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפרותיה שיונקים מקדושת השכינה, שוכנת בקרב הארץ. כלומר, אדרבה, באכילת פרותיה הקדושים של ארץ ישראל אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה. אז זה בעצם מתחבר למושג הזה של המן. בעצם אמרנו שאמירת פרשת המן זה לא רק לומר אותה בכל יום, אלא לחיות את התחושה הזאת, את האמונה, את הביטחון בהשם, את התחושה החזקה הזאת שהמן יורד משמיים ומגיע אליך גם היום. על אחת כמה וכמה שאנחנו בארץ ישראל שארץ אשר עניי השם אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. ודאי שאנחנו צריכים ככה להרגיש שכל אכילה ואכילה שאנחנו אוכלים אז היא מבחינת מן, היא מבחינת קדושה, וכך אנחנו זוכים לתורה. בעזרת השם, נזכה לשפע של השראת שכינה ושפע של תורה ושפע של פרנסה גשמית ורוחנית שיחיה אותנו. חזק וברוך חזק וברוך.