הקושיה המופלאה של הרמב"ם
כשאנחנו לומדים את פרשת בראשית, אנחנו נתקלים בשאלה מרתקת: מה היה קורה אם אדם הראשון לא היה אוכל מעץ הדעת? הקדוש ברוך הוא מצווה אותו שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אז לכאורה, אם הוא לא היה אוכל, הוא היה אמור להישאר בגן עדן ללא דעת. אבל איזה מצב מוזר זה? האם הכוונה הייתה שהאדם יישאר כמו בהמה, בלי שכל ותבונה?
הרמב"ם במורה נבוכים קורא לזה "קושייה מופלאה". הוא כותב שנראה מפשט הכתוב שהכוונה הראשונה הייתה שהאדם יהיה כמו שאר בעלי חיים, ללא שכל וללא תבונה. אבל כאשר האדם המרה את פיו וחטא, דווקא המרד שלו גרם לו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם – הדעת והשכל. זה תמוה ביותר! איך ייתכן שהעונש על מרידה נגד הקדוש ברוך הוא יהיה דווקא לתת לו מתנה כל כך גדולה?
ויש עוד קושיה: אדם הראשון חטא, אבל העונש לא היה רק לו. כולנו, עד היום, סובלים בגלל החטא הזה. אם הוא לא היה חוטא, כולנו היינו בגן עדן, לא היה מוות בעולם, לא היה צער וסבל. איך זה צודק שאדם אחד חוטא וכולנו סובלים? "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה"?
התשובה המפתיעה של הזוהר הקדוש
הזוהר הקדוש מגלה לנו משהו מדהים. כשהקדוש ברוך הוא אומר לאדם "מכל עץ הגן אכול תאכל", זה כולל גם את עץ החיים! רק מעץ הדעת אסור לו לאכול. והזוהר מוסיף נקודה מרתקת: אברהם, יצחק, יעקב וכל הנביאים אכלו מעץ החיים. רגע, אבל הם לא היו בגן עדן, ובכל זאת הם מתו, אז מה הכוונה שהם אכלו מעץ החיים?
הרב מנחם רקנאטי, תלמידו של הרמב"ן, מסביר את דברי הזוהר: המצווה שלא לאכול מעץ הדעת הייתה מצווה זמנית! באותו יום שבו נברא אדם הראשון, ביום השישי, היה אסור לו לאכול מעץ הדעת. אבל הוא היה אמור לקראת כניסת השבת לאכול תחילה מעץ החיים, ואז הקדוש ברוך הוא היה מצווה אותו – ולא רק מתיר לו – לאכול גם מעץ הדעת.
זה מסביר את הסתירה הנראית לעין: "מכל עץ הגן אכול תאכל" – כן, גם מעץ הדעת, אבל רק אם תאכל קודם מכל העצים, כלומר גם מעץ החיים. הכוונה היא שמותר לך לאכול מעץ הדעת, אבל רק אחרי שאתה אוכל מעץ החיים. אם אתה אוכל מעץ הדעת לבדו – "לא תאכל ממנו".
מה זה באמת "אכילה" מעץ החיים ומעץ הדעת?
כאן מגיעה ההבנה העמוקה. זו לא אכילה פיזית מפרי ממשי שנמצא רק בגן עדן. עץ הדעת ועץ החיים מסמלים שתי דרכים של חיים בעולם הזה, גם עכשיו, גם אצלנו.
עץ הדעת – זה החיבור למציאות הגשמית. הדעת זה לא רק IQ או שכל, אלא הקשר בין הנשמה לעולם הזה. כשהתורה כותבת "והאדם ידע את חוה אשתו" – זו ידיעה, דעת, חיבור לעולם הגשמי. לפי החסידות, דעת זה החיבור בין הספירות העליונות (כתר, חוכמה, בינה – שהם הראש) לבין הספירות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת וכו' – שהם הגוף). הדעת היא כמו הצוואר שמחבר את הראש לגוף, את הרוחני לגשמי.
עץ החיים – זה החיבור לנצח, לריבונו של עולם, לחיי העולם הבא. לכן צדיקים במיתתם קרויים חיים – כי הם תמיד היו מחוברים לנצח. וזה מה שהזוהר מתכוון כשהוא אומר שאברהם, יצחק ויעקב אכלו מעץ החיים. לא שהם נכנסו לגן עדן ואכלו פרי, אלא שהם חיו בעולם הזה מתוך חיבור מתמיד לקדוש ברוך הוא, לתורה, למצוות – לחיי הנצח.
הדרך הנכונה: עץ החיים ואז עץ הדעת
זה מסביר את כל הקושיות שלנו:
ראשית, הקדוש ברוך הוא לא רצה שהאדם יישאר בלי דעת, חס ושלום. הוא רצה שהאדם יאכל קודם מעץ החיים – שיתחבר לרוחניות, לקדושה, לנצח – ואז יאכל מעץ הדעת, כלומר יפעל בעולם הזה מתוך העוצמה הרוחנית הזו.
שנית, למה אנחנו סובלים עד היום מחטא אדם הראשון? כי אנחנו ממשיכים לחטוא באותו חטא! כשאדם עושה דברים בעולם הזה – אוכל, שותה, עובד, בונה – רק מתוך חיפוש אחר הנאות גשמיות ואגואיזם, בלי חיבור לקדושה ולעבודת השם, הוא כאילו אוכל מעץ הדעת לבדו. הוא חוזר על אותו חטא.
העבודה שלנו: לחבר עץ החיים ועץ הדעת
זה לא אומר שאסור ליהנות מהחיים. להיפך! בקהלת כתוב: "לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה אלוהים את מעשיך". תיהנה מהחיים, תאכל, תשתה, תשמח, תתחתן – אבל תעשה את זה מתוך אמונה, מתוך עבודת השם. זה נקרא שאתה אוכל קודם עץ החיים ואז מעץ הדעת.
השבת היא הדוגמה המושלמת לחיבור הזה. היא נקראת "מעין עולם הבא" דווקא בגלל זה. בשבת, כל הנאה גשמית – שינה, אכילה, כל עונג – היא מצווה, היא עונג שבת. בשבת אתה מחובר לקדושה (עץ החיים) וגם נהנה מהעולם הזה (עץ הדעת), וזה בדיוק התיקון של חטא אדם הראשון.
המסר לחיים שלנו
העבודה שלנו בעולם הזה היא לא להימלט מהגשמיות או לוותר על ההנאות המותרות. העבודה היא לחבר – לקחת את כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה ולחבר אותו לקדושה, לתורה, למצוות, לקדוש ברוך הוא. לאכול בשמחה, אבל מתוך הכרה ש"כבר רצה אלוהים את מעשיך". לעבוד, לבנות, ליצור, אבל מתוך מטרה של תיקון עולם ועבודת השם.
תמלול השיעור
ערב טוב, ברשות מורי ורבותיי.
אחת השאלות הגדולות
שאנחנו לומדים את פרשת בראשית,
זה מה היה קורה אם אדם הראשון לא היה אוכל מעץ הדעת? הקדוש ברוך הוא מצווה אותו לא לאכול מעץ הדעת.
אז מה היה אמור לקרות לכאורה, שהוא לא היה אוכל? היה אמור להישאר בגן עדן, נכון? והיה אמור להישאר בלי דעת.
איזה מין דבר מוזר זה?
אז זה זו השאלה הגדולה שצריך להבין אותה. כי אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה שנהיה בלי דעת, זו הכוונה? זה המצב האידיאלי בעולם? שנהיה בלי דעת, זה לא הגיוני. מה, אנחנו נהיה כבהמה? רגע, אז הוא יוצא שהוא חטא, ובמרכאות בזכות החטא הרוויח את המעלה הכי גדולה שיש לאדם. הרי מה מותר האדם מן הבהמה?
עין.
אין מותר באמת אין מותר האדם מן הבהמה?
כן. לולי אדם היה לו דעת, הוא היה כמו בהמה.
אז אז אפשר, האם אפשר להגיד שבזכות החטא הוא זכה למתנה כזו גדולה? אז מה, אולי עדיף שהיה חוטא חס ושלום?
אה, הפסיד את החיים. מה עדיף? לחיות 80 שנה כמו בן אדם עם דעת, עם הבנה, או לחיות בלי סוף כמו בהמה? מה עדיף?
או.
אז יש בזה הדבר הזה, יש בזה הדבר הזה, אה, תירוצים שונים.
טוב, כי בפרשת בראשית, כל מעשה בראשית זה סודות התורה.
כל מעשה בראשית, לא כל ספר בראשית. מעשה בראשית, כל סיפור הבריאה עד הגירוש מגן עדן, זה חלק מתורת הקבלה. כתוב לא כל פרשת בראשית. פרשת בראשית יש בה גם את הסיפור של קין והבל, יש פה עוד סיפורים. נכון, גם שקוראים את הפשט קשה להבין. כי כשדבר הוא נעוץ בסודות התורה אז גם את הפשט, אם אנחנו לא מבינים את הקבלה אז גם את הפשט קשה להבין.
כן. עכשיו, זה לא רק השאלה, זו שאלה שהרמב"ם שואל. הרמב"ם כותב במורה נבוכים, הוא קורא לזה קושייה מופלאה. והוא כותב, נראה מפשט הכתוב, שהכוונה הראשונה של הבורא הייתה שהאדם יהיה כמו שאר בעלי חיים, ללא שכל וללא תבונה, ולא יבדיל בין טוב לרע.
כי הוא לא מרשה לו לאכול מעץ הדעת. אז הוא רוצה שהוא יהיה כמו בהמה.
וכאשר האדם המרה את פיו של הקדוש ברוך הוא, כלומר, מה זה המרה את פיו?
מרד בו. לא שמע בקולו וחטא,
אז המרד שלו גרם לו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם. אומר הרמב"ם, הדבר הזה הוא תימה, זה תמוה ביותר. איך?
כן. כבר ביום השישי שהוא נוצר כבר אז הוא חטא. אומר הרמב"ם, זה תימה, זה דבר תמוה ביותר. איך ייתכן שהעונש על המרד שהוא מורד בהשם, זה לתת לו כזו שלמות של השכל והדעת? זה לא ייתכן, זה לא יעלה על הדעת.
שאלה נוספת שיש לשאול.
אוקיי, אדם הראשון חטא.
אבל העונש הוא לא רק לאדם הראשון, הוא לכולנו, גם היום. כל אחד ואחד מאיתנו סובל בעטיו של חטא אדם הראשון. כי בעצם אם אדם הראשון לא היה חוטא, כולנו היינו בגן עדן. עכשיו הוא חטא, כולנו סובלים פה בעולם הזה, גם בזיעת אפיך תאכל לחם, מעפר באת ואל עפר תשוב, נכנסה עליו מיתה. לולי הוא היה אוכל מעץ הדעת, היה חי לעולם. לא היה מוות בעולם. אז כולנו, נשים, בצער תלדי בנים, כל העונשים, כל הסבל והמוות שיש בעולם, הכל בא כתוצאה מחטא אדם הראשון. אז זה דבר לא הגיוני, זה לא נראה חלילה דבר צודק. איך ייתכן שאדם אחד חוטא וכולנו סובלים?
האם הקדוש ברוך הוא, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה? זה משל שהפסוק אומר, האם ייתכן שהאבא אוכל ענבים בוסר, בעיקרון שאדם אוכל בוסר אז השיניים שלו נהרסות. אז האם יכול להיות שהאבא אוכל בוסר והבנים סובלים מזה? זה דבר לא הגיוני.
עוד לא ענינו תשובה. עכשיו אני אענה. נענה תשובה על פי הזוהר הקדוש. יש לזה כמה תשובות.
מה שכתוב, כתוב פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים.
אבל הגמרא דורשת, כתוב ונקה לא ינקה. אז נקה או לא ינקה? מנקה או לא מנקה? הגמרא דורשת שם את הפסוקים ואומרת מנקה הוא לשווים ולא ינקה לאינם שווים. פוקד עוון אבות על בנים כאשר הבנים ממשיכים במעשה אבותם וגם הם ממשיכים לחטוא, גם הבנים נענשים. אבל צדיק בן רשע לא יענש בעוון אביו.
הזוהר הקדוש אומר פה דברים עמוקים ביותר.
וכדי להבין אותם, נפרש אותם על פי דברי רבי מנחם רקנאטי, שהיה אחד מתלמידיו של הרמב"ן. רבי משה בן נחמן. הוא היה חי באיטליה לפני 700 שנה.
אבל קודם כל נביא את דברי הזוהר הקדוש. אומר הזוהר הקדוש, "מכל עץ הגן אכול תאכל", שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם הראשון: "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו."
מה זה הפרי אשר בתוך הגן? איזה פרי אסור לו לאכול?
פרי עץ הדעת. אבל מכל עץ הגן תאכל. את כל העצים האחרים מותר לו לאכול.
"או", אומר הזוהר הקדוש, "שהותרו לו כולם". "שריא לי כולה." כל עץ הגן כולל עץ החיים.
זה היה אסור לו רק מעץ הדעת. רק מעץ הדעת אסור לו לאכול. הוא היה אמור לאכול מעץ החיים.
הרי רגע, אז בואו, בואו נראה מה כתוב. ממשיך הזוהר הקדוש ואומר: "דא חזינא," שהרי ראינו, שאברהם אכל מעץ החיים. יצחק ויעקב אכלו מעץ החיים. וכל הנביאים אכלו וחיו.
ומכאן אתה לומד שגם אדם הראשון היה אמור לאכול מעץ החיים. רגע, אני לא מבין משהו. אברהם, יצחק ויעקב וכל הנביאים אכלו מעץ החיים, אז הם חיים עד היום? אפשר לפגוש אותם?
בדיוק, נפטרו צעירים אפילו.
הזוהר הקדוש, לא מעץ הדעת, הזוהר הקדוש אומר שאברהם, יצחק, יעקב וכל הנביאים אכלו מעץ החיים.
בדיוק, זה פלא עצום, הרי אנחנו לא בגן עדן. בגן עדן היה את כל עצי הגן, כולל עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. אבל אנחנו לא בגן עדן, אז איך הנביאים אכלו, אברהם, יצחק, יעקב, איך הם אכלו ממנו?
אומר הזוהר הקדוש: "אבל האילן הזה, אילן עץ הדעת טוב ורע, אילנא דמותא הוא". זה אילן של מוות. כלומר, יש עץ החיים ויש את עץ הדעת טוב ורע. עץ הדעת טוב ורע זה עץ המוות. זה עץ החיים ועץ המוות, אבל לא קוראים לו עץ המוות. קוראים לו עץ הדעת טוב ורע. אבל זה בעצם עץ המוות. מה, מה הכוונה מוות?
אומר הזוהר הקדוש: "מי שאוכל ממנו לבדו - מת". מי שאוכל מעץ הדעת לבדו - נענש במיתה.
מה כן צריך לעשות? מסביר, הרב מנחם רקנאטי, כמו שאמרנו תלמידו של הרמב"ן. אז הוא מסביר, הוא מדייק בדברי הזוהר הקדוש, שמה היה אדם הראשון צריך לעשות? היה צריך קודם כל לאכול מעץ החיים ואז לאכול מעץ הדעת.
כלומר,
לא שמעתי. ברגע שהוא היה אוכל מעץ החיים, היה הקדוש ברוך הוא מצווה אותו: "עכשיו תאכל מעץ הדעת." זה צווי זמני. זה כמו, יש דברים שהם זמניים. למשל, מעמד הר סיני. הקדוש ברוך הוא אמר שאסור לעלות בהר. מי שיעלה בהר, אם בהמה אם איש, לא יחיה.
לא משנה, בהמה, איש, מי שעולה בהר סיני, ימות מיד.
לא, לא, לא. ואז כתוב, בפסוק הבא, מה כתוב? "במשוך היובל, הם יעלו בהר." כלומר,
יהיה קול שופר. יובל זה כינוי לאייל. במשך היובל, כאשר תהיה תקיעה ארוכה, תקיעה גדולה, של היובל, של קול השופר של האייל, זה סימן שהסתיים מעמד הר סיני. אז ברגע שהסתיים, במשך היובל, הם יעלו בהר.
אז מותר לעלות להר סיני. יש סוגיה מעניינת במסכת סנהדרין, הגמרא שואלת אם שור עלה להר סיני,
ועכשיו, אה, והוא חייב מיתה, נכון? צריך לדון אותו בבית הדין. צריך להביא את השור הזה לבית הדין, להעמיד אותו בפני הדיינים ולדון אותו למיתה.
בגלל ש? לא, לא, לא. הוא עלה להר סיני.
לא עכשיו, אם פעם הוא עלה אז במעמד הר סיני. אז הגמרא שואלת כמה דיינים צריכים לדון אותו. ואז הגמרא באמת מקשה, מה נפקא מינה? מה דאבא אבא? מה שהיה היה. זה לא לא לא נפקא מינה לה עכשיו, אין לזה שום השלכה מעשית. הרי זה משהו שהיה לפני 3334 שנה וזהו. המצווה הזאת נגמרה.
מסביר הזוהר הקדוש, ככה על פי פירוש הרקנאטי. הוא אומר, שבעצם המצווה שלא לאכול מעץ הדעת הייתה מצווה זמנית. באותו יום שבו נברא אדם הראשון, ביום שישי, באותו יום היה אסור לו לאכול מעץ הדעת.
הוא היה אמור ממש לקראת כניסת השבת לאכול מעץ החיים. ואז היה אוכל מעץ החיים, היה אומר לו הקדוש ברוך הוא: "עכשיו, אני לא רק שמתיר לך לאכול מעץ הדעת, מצווה אותך לאכול מעץ הדעת."
הדבר הזה קודם כל עונה על השאלה הראשונה ששאלנו. זה עוד לא מסביר הכל, תכף נסביר את הדברים יותר לעומק. גם למה זה כך. אבל קודם כל זה מסביר, שהקדוש ברוך הוא לא התכוון לרגע שהאדם יהיה תמיד כמו בהמה. חס ושלום. מה? הקדוש ברוך הוא רוצה למנוע מהאדם את הזכות העצומה הזאת להיות בן דעת ובעל שכל? מה פתאום?
ולא ייתכן, כמו שאמרנו, שאם האדם חוטא, כמו שמקשה הרמב"ם במורה נבוכים, לא ייתכן שאם אדם חוטא אז העונש יהיה מתנה כזו מופלאה, לקבל שכל ודעת. לא יכול להיות.
נכון? נכון. בלי זה איך הוא יאכל? נכון מאוד. אז זה, אנחנו מבינים שכל היכולת של האדם, היכולת שלו לתקן את העולם, היכולת שלו לשאוף תמיד לשיפור של המציאות, היכולת שלו להגדיר דברים, לקרוא שמות לנבראים. כל דבר ודבר שהאדם עושה, אז הוא תלוי בדעת ושכל.
אם כן, לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא היה משאיר את האדם ללא דעת. אלא מה?
כמו שאומר, הזוהר הקדוש, על פי פירושו של הרב רקנאטי, הכוונה היא כזאת: הוא היה צריך קודם לאכול מעץ החיים, ואז הקדוש ברוך הוא מרשה לו לאכול מעץ הדעת, ואז זוכה לדעת.
מסביר את זה הרב רקנאטי ואומר כך:
מצד אחד נאסר על אדם הראשון לאכול מעץ הדעת. מצד שני כתוב לו: "מכל עץ הגן אכול תאכל", כלומר, גם עץ הדעת. לא רק שמעץ החיים מותר לאכול, "מכל עץ הגן אכול תאכל".
מה הכוונה מכל עץ הגן? גם מעץ הדעת אתה חייב לאכול. איך זה יכול להיות? הוא אומר לך: "אל תאכל מעץ הדעת", אבל "תאכל את כל העצים שגן". זו סתירה.
עונה הרב רקנאטי, הכוונה היא שמותר לך לאכול מעץ הדעת, אבל רק אם אתה אוכל מכל עץ הגן. אם אתה אוכל, כלומר, אם אתה אוכל גם מעץ החיים, אז מותר לך לאכול מעץ הדעת. אם אתה אוכל רק מעץ הדעת לבדו, אז "מפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו". לבדו אסור לך לאכול ממנו.
זה מה שהוא היה צריך לעשות. הוא היה צריך להקדים לאכול מעץ החיים ואז לאכול מעץ הדעת.
חבל שהוא לא קרא את הרב רקנאטי, ואת הזוהר הקדוש.
אז אני רוצה להסביר את הדברים, דברים שהרב רקנאטי כבר לא כותב, אבל אני רוצה לנסות להסביר מה אנחנו יכולים ללמוד מהדבר הזה ומה אולי פירוש הדברים.
צריך להבין מה זה בכלל, זה כן, גם לא הסברנו מה זה בעצם, מה זה בכלל איך יכול להיות שהוא אומר, שהזוהר הקדוש אומר שאבות הקדושים אכלו מעץ החיים, או שהנביאים אכלו מעץ החיים, הרי אנחנו לא בגן עדן. יש פה עוד כמה שאלות שעוד לא ענינו עליהן.
צריך להבין שהאכילה מעץ הדעת או אכילה מעץ החיים, זה לא הכוונה רק לעץ ספציפי שנמצא בגן עדן ואין לנו שום נגיעה אליו. אלא דעת, דעת זה קשור לכל מה שנקרא דעת בעולם הזה. וחיים זה קשור גם לכל החיים בעולם הזה. אבל מה זה דעת בעולם הזה? זה לא רק שכל, זה לא כמה IQ יש לך. אלא דעת, אומרים גם למשל בפרשת בראשית כתוב, "וידע, והאדם ידע את חוה אשתו". כלומר, הוא שכב איתה, הוא הוליד ממנה ילדים. קיים איתה יחסי אישות. ואיך התורה קוראת לזה? "האדם ידע", ידיעה.
אז זה לא חקירה, זה גם, אבל ידיעה בלשון התורה,
שמה? שכב איתה, קיים איתה יחסי אישות. זה ברור שזו הייתה הכוונה.
אוקיי, אז זה קשור לדברים. אני רוצה רגע לחדד את הדברים. על פי החסידות, דעת זה בעצם כל דבר שהוא מקושר למציאות. קשר בין הנשמה של האדם לעולם הזה. זה המושג של דעת. בעיקרון, יש בעשר הספירות בקבלה, יש את שלוש הספירות העליונות שזה כתר חוכמה ובינה, שזה ספירות שהם יותר קשורות לנשמה, נשמת הנשמה, החלק העליון שאין לנו נגיעה בו. יש את שבע הספירות התחתונות שיותר מתגלות במציאות, והחלק המחבר ביניהם זה הדעת. הדעת זה החיבור בין הספירות העליונות לבין הספירות שמתגלות בעולם. או יש לנו בנוסח הספרדי לפני התפילה אומרים פתח אליהו. ושם, פתח אליהו זה קטע מתוך ספר הזוהר. בתוך ספר, בתוך הקטע הזה של פתח אליהו, מופיע ש מופיע שם חלוקה של ה של הספירות כנגד האיברים. למשל, חסד וגבורה כנגד שתי הזרועות של האדם. חסד כנגד זרוע ימין, גבורה זרוע שמאל. התפארת כנגד כל החלק האמצעי של הגוף, כנגד הבטן והגב, כל החלק האמצעי של הגוף. שתי הרגליים כנגד נצח והוד וכה הלאה, וכולי. עכשיו, הכתר, חוכמה ובינה זה כנגד הראש. כתר זה כמו כתר ששמים על הראש. חוכמה ובינה כנגד האונות הימנית והשמאלית של המוח. אז בעצם כתר, חוכמה ובינה זה כנגד הראש. שבע הספירות שלמטה, חסד וגבורה זה הידיים, תפארת, נצח והוד, כל השבע ספירות זה מהצוואר ומטה. הדעת זה בעצם החיבור בין כתר, חוכמה ובינה לבין כל שבע ספירות התחתונות. זה בעצם חיבור בין הראש לבין כל האיברים. אפשר לומר שהדעת זה הצוואר, שהוא כאילו מחבר בין הראש לבין האיברים. בנמשל, אנחנו מבינים שהמושג של דעת זה בעצם חיבור בין העולם העליון לעולם הזה. כשאדם, למשל, יודע את חוה אשתו, אז זה לא רק הנאה גופנית, זה לא רק הגוף עושה. זה קשר של נשמות. עובדה שמ"ידיעה כזאת, מיחסי אישות, נולדים ילדים, נוצרת נשמה חדשה בעולם.
זאת אומרת, זה לא רק משהו גופני. אם זה היה גופני, מקסימום שזה יכול ליצור זה גוף. אבל הקדוש ברוך הוא בגוף הזה נותן נשמה. זאת אומרת, שהקשר בין איש לאשתו הוא קשר של נשמות. קשר גופני שמבטא משהו של נשמה.
בעיקרון, כל דבר גופני שאדם יכול לעשות בעולם, הוא גם יכול להיות קשור לנשמה. גם שאדם אוכל, שאדם ישן, כל תענוג של העולם הזה, כל פעולה שקשורה לכישרון האנושי של האדם, שהוא בונה, שהוא יוצר, שהוא מפתח, כל דבר כזה, הוא בעצם קשור לדעת. כי הגוף לבד, מה זה גוף לבד? גוף לבד יכול בכלל לעשות משהו? הגוף עושה רק בגלל שהמוח נותן לו פקודות. בגלל שהנשמה מחיה אותו. אם אני אוכל, זה בגלל שהמוח שלי נותן פקודה ליד ימין לקחת את הסכין, ויד שמאל לקחת את המזלג, לחתוך, להכניס לפה ולאכול.
כל פעולה שאדם עושה היא קשורה בראש ובראשונה היא מתחילה, היא נובעת מהמוח. מהנשמה שמחיה את האדם, מהמוח שנותן פקודות.
ולכן,
בעצם האכילה מעץ הדעת, משמעותה הירידה אל העולם הזה. אבל זה לא סתם ירידה. זה אדם יש לו מוח, יש לו נשמה, והוא עם המוח והנשמה האלה פועל דברים בעולם הזה. השאלה הגדולה היא איך אתה פועל דברים בעולם הזה?
האם מה שאתה עושה בעולם הזה זה רק מתוך נרדף אחרי הנאות גופניות? אתה רק מחפש נטו את ה אגואיסטים, את האגואיסטיות, את ההנאה, את הדברים הגשמיים והגופניים. אם זה מה שאתה מחפש, אז אתה בעצם מתעסק רק בדעת, כלומר רק ב התעסקות בענייני העולם הזה, בלי עץ החיים. הדרך הנכונה היא לאכול קודם עץ החיים. עץ החיים זה לא הכוונה אדם חי, אלא עץ החיים זה אדם שמחובר לחיי הנצח. מה זה חיי הנצח? זה חיי העולם הבא, זה התורה והמצוות. זאת אומרת, לאכול מעץ החיים זה לא רק לקחת פרי ולאכול ממנו. כשכתוב שהאבות הקדושים אכלו מעץ החיים, אין הכוונה שהם דפקו רגע בדלת של גן עדן, עברו את הכרובים עם להט החרב המתהפכת, נכנסו, קטפו פרי ואכלו ממנו. לא זאת הכוונה. הכוונה היא שהאבות הקדושים היו פה בעולם הזה, והם גם התעסקו הרבה בענייני העולם הזה, אבל מתוך קודם כל, הכל אצלם היה מתוך רוחניות. כשאדם חי את עבודת השם, זה נקרא שהוא אוכל מעץ החיים. לכן אנחנו אומרים שצדיקים במיתתם קרויים חיים. בדיוק דיברנו על זה בשבועות האחרונים בשיעורים שלנו בספר קהלת על הפסוק כי מי אשר יחובב אל כל החיים יש ביטחון, כי לכלב החי הוא טוב מן האר יאמת. הסברנו שאין הכוונה פה שתמיד מי שחי והלב שלו פועם ויש לו דופק ונשימה הוא יותר טוב ממי שמת.
אלא כי מי אשר מחובר אל כל החיים יש ביטחון. לא מי שחי. מי שמחובר אל כל החיים. איך אתה יכול להיות מחובר אל כל החיים? אתה מחובר לנצח, אתה מחובר לריבונו של עולם, אתה מחובר לחיי העולם הבא. ולכן מתוך זה יש ביטחון. אדם שחי יש לו ביטחון? היום הוא חי, מחר אתה לא יודע מה יהיה איתו. אבל מי שמחובר אל הנצח, הוא יודע שגם אם מחר הוא לא יהיה בעולם הזה, אז הוא יהיה בעולם הבא. ולכן מי שמחובר אל כל החיים, יש לו ביטחון. וזו הכוונה הכלב החי הוא טוב מן האריה המת. גם נראה לך איזה אריה, אבל הוא בעצם מת. הוא חי, הוא עוד רגע מזנק על משהו, אבל זה לא משנה. רשעים בחייהם קרויים מתים. לכן, מה שנאמר בזוהר הקדוש שאבות אכלו מעץ החיים, פירושו של דבר, שהם התחברו לעומק, לשורשים של עץ החיים. כלומר, התחברו לריבונו של עולם, שהוא חי העולמים. הוא מחיה את העולמות כולם.
ומי שמחובר לקדוש ברוך הוא, אז הוא כבר, הוא לא צריך לאכול פרי בשביל עץ החיים. האבות הקדושים הם חיים לעולם. נפטרו לפני הרבה מאוד שנים. ואף על פי כן הם כאילו חיים. בגלל שהם בעצם עדיין מחוברים לנצח. אנחנו כולנו ההמשכיות שלהם.
אז לפי זה זו הכוונה. שאדם הראשון אוכל מעץ הדעת, הוא היה צריך קודם כל לאכול מעץ החיים. היה צריך קודם כל להתחבר לרוחניות. לכן כתוב שהוא היה אמור לאכול מעץ החיים רגע לפני שבת. ואז הייתה נכנסת שבת, והיה נכנסת הקדושה של השבת. אדם מתחבר לעץ החיים. לנצח, למן העולם הבא. אתה מתחבר לנצח, לנצחיות של השבת, של התורה, של המצוות. אז אתה יכול גם לאכול מעץ הדעת, כלומר אז אתה יכול גם להמשיך ול פעול בעולם הזה מתוך העוצמה הזאת של עץ החיים. אז זה עונה גם על השאלה הראשונה שבה פתחנו. איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא רצה להשאיר את האדם בלי דעת? חס ושלום. רצה שהוא יאכל מעץ החיים ואז יאכל מעץ הדעת. כלומר, שהוא יתחבר לקדושה, לנצח, לעולם הבא, לקדוש ברוך הוא. ומתוך זה יפעל בעולם הזה ויעשה את הדעת. וזה מסביר גם מדוע כולנו עד היום סובלים בעוון חטא אדם הראשון.
שאלנו את השאלה: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. איך יכול להיות שאדם אחד חטא וכולנו עד היום סובלים? והתשובה היא, התשובה היא שכולנו ממשיכים לחטוא באותו חטא. לא תמיד. אבל אנחנו, האם אנחנו יכולים להגיד, האם מישהו מאיתנו יכול להגיד, שכל מעשה שלו בעולם הזה מחובר לקדוש ברוך הוא? אף אחד לא. נכון? זה בדיוק הכוונה. זה בדיוק הכוונה, שאנחנו היום, כשאנחנו עושים מעשה של הנאה גשמית, מותר. זה טוב ליהנות מהחיים. זה מותר. בקהלת אנחנו רואים את זה הרבה. "לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה אלוהים את מעשיך. ראה חיים עם אישה שאהבת". זה דבר טוב לחיות את החיים.
אבל הוא ממליץ לך, אבל הוא לא אומר לך, עזוב, אל תיהנה מכלום. הפוך. הוא אומר לך תיהנה מהחיים. תאכל, תשתה, תשמח, תתחתן עם מישהי שאתה אוהב, אין לך טוב בחיים. אבל כי כבר רצה אלוהים את מעשיך. תעשה את זה מתוך אמונה, מתוך עבודת השם. אם אתה חי את החיים ונהנה מהחיים, אבל מתוך עבודת השם, אז זה נחשב שאתה אוכל קודם עץ החיים ואז מעץ הדעת.
נכון. אבל כאשר אדם עוסק רק בעניינים גשמיים, בלי שהם מחוברים אצלו לעבודת השם, אז זה נקרא כאילו היום אוכל מעץ הדעת. ולכן, כל עוד לא תוקן הדבר הזה, אז אנחנו עדיין נמצאים בעולם הזה, ועדיין לא זוכים לגן עדן, לתיקון של העולם הזה שיהיה בעולם הבא. ולכן השבת נקראת מעין עולם הבא. כי השבת, כל מה שאתה עושה בשבת, אתה ישן, אתה אוכל, כל הנאה גשמית שאתה עושה בשבת זה מצווה, זה עונג שבת. ולכן השבת זה מעין עולם הבא. זה תיקון של חטא אדם הראשון. כי השבת כל דבר שאתה כאילו אוכל מעץ הדעת, זה אחרי שאכלת מעץ החיים. כלומר, אתה מחובר, קודם כל זה שבת. ואז כל הנאה שאתה עושה בשבת זה מתוך המצווה. ולכן השבת היא בעצם חיבור של עץ החיים ועץ הדעת. אז זה ככה ב ממש בקיצור הדברים ויש עוד מה להרחיב בזה, אבל אנחנו נעצור כאן. רבי חנניה בן עקשיה אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."