בלוג

אנחנו נמצאים בפרשת בראשית, מתחילים מבראשית, חוזרים אל הראשית. אחת השאלות הגדולות בכל הסיפור של חטא אדם הראשון, מה בעצם היה קורה אילו אדם הראשון לא היה אוכל מפרי עץ הדעת. קודם כל, לא היה רע. איפה עץ הדעת? בסדר. אבל אני אשאל שאלה אחרת. זה ברור. אבל האם לא היה בו דעת? תחשבו מה מה הקדוש ברוך הוא בעצם רצה שיקרה? שהאדם לא יאכל מעץ הדעת, נכון? הוא ציווה עליו. לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, נכון? אז מה? האדם צריך להיות כמו בהמה? לא, הוא רצה לתת לו את הדעת בזמן יצור חסר דעת? איזה מין דבר מוזר זה? אז יש על זה כמה תשובות. אורן למשל אומר, הקדוש ברוך הוא היה נותן בו דעת אבל בעיתו ובזמנו. אז בהחלט בכיוון הזה אני רוצה לומר, אבל אני רוצה עוד לשאול עוד שאלה. איך ייתכן הרי אם אילו אדם הראשון באמת כמו שאמרתם לא היה חוטא בעץ הדעת, לא רק שהוא עצמו לא היה מת, לא היה מוות בעולם. לא היה מושג כזה של מוות בעולם. אז אם כך, למה בעצם אני צריך לסבול היום בגלל חטא של אדם הראשון לפני 5,781 שנה? היום אני חושב שלא עשיתי כלום. אז זה, אבל למה אני צריך לתקן חטא שלו? לא, איש בעוונו יומת, הוא לא יומתו בנים על אבות. איך הקדוש ברוך הוא בכל העולם, כל הדורות כולם, למה יש מוות בעולם? בגלל איזה חטא שהיה בזמן אדם הראשון. זה התורה אומרת שככה לא עובד. התורה אומרת שכל אדם נענש בעוונו, לא, לא לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. נכון, גם בזיעת אפיך תאכל לחם. למה אני צריך לסבול בגלל מה שאדם הראשון עשה? מה אתה אומר ניסן? לא שמעתי אותך ניסן. אדם הראשון זה לא בדיוק עם ישראל. אני רוצה לענות על שתי השאלות האלה בתשובה אחת, על פי דברי הזוהר הקדוש. זה כבר פרשנות, מה העניין של עץ החיים? שאלה. לא, ה' נתן לו שיהיה כוח ללכת מעץ החיים והוא הלך מהעץ הדעת, ולא עלינו. באחרית הימים לעולם. כן, זה זה פסוק שלוקחים אותו יש יש כמה וכמה פירושים בכל ה בכל הסוגיה הזאת של חטא אדם הראשון. אה אני אלך עכשיו בכיוון אחד שאומר אותו הזוהר הקדוש. אומר הזוהר הקדוש, ודאי שאדם הראשון היה צריך לאכול מעץ הדעת. חד משמעית. הקדוש ברוך הוא אומר לו, מכל עץ הגן אכול תאכל. מעץ הדעת טוב ורע אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו. רגע, אבל זה סתירה. מצד אחד הוא אומר לו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אבל מצד שני הוא אומר לו מכל עץ הגן תאכל. אז הפשט, אנחנו בדרך כלל מבינים, תאכל מכל העצים בגן, חוץ מעץ הדעת. אבל זה לא מה שכתוב. כתוב מכל עץ הגן אכול תאכל ו- לא כתוב אבל, אך, למעט. זה היה יכול להיות כתוב. מכל עץ הגן אכול תאכל, אך מפרי עץ הדעת טוב ורע אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו. אבל זה לא כתוב. כתוב מכל עץ הגן אכול תאכל, ומפרי עץ הדעת אשר בתוך הגן לא תאכל. אומר הזוהר הקדוש, הכוונה היא כזאת. האדם היה צריך לאכול מעץ הדעת, אבל היה צריך לאכול ממנו אחרי שהוא אוכל מעץ החיים. היה צריך קודם לאכול מעץ החיים ורק לאחר מכן לאכול מעץ הדעת. מתי? ואם הוא היה, מתי היה אוכל מעץ החיים? בשבת. האדם נברא ביום שישי וכבר באותו יום, ביום שישי הוא חטא ואכל מעץ הדעת. אילו היה מחכה עד שבת, ובשבת היה אוכל מעץ החיים, אז השם היה נותן לו, עכשיו אתה יכול לאכול גם מעץ הדעת. ואז כמובן הייתה ניתנת בו דעת. מה בעצם, קודם כל זה קצת קשה הפירוש הזה, שהוא לא ממש אה איפה זה רמוז? איפה זה כתוב? זה לא לכאורה לא כתוב בשום מקום שהוא היה אמור קודם לאכול מעץ החיים, אחר כך לאכול מעץ הדעת. ודבר שני, מה מה זה משנה? מה אתה עושה פה? מה זה משנה הסדר? יש כאלה שהמלצר בא אליהם בחתונה, שואל אותם מה אפשר להציע לך? פרגית או אסאדו או אני לא יודע מה. אז הוא אומר לא משנה הסדר. אז אז תגיד לא יודע, למה זה משנה הסדר? אם אתה אוכל ממילא גם מעץ הדעת וגם מעץ החיים. למה זה חשוב הסדר שלהם? אומר עוד הזוהר הקדוש, כאשר אדם הראשון אכל קודם מעץ הדעת, אז הוא היה מקצץ בנטיעות. בדיוק לאחרונה הזכרנו את המושג הזה, מקצץ בנטיעות, שמשמעותו הזכרנו אותו בהקשר של אחר. בשבת תשובה דיברנו עליו, אחר היה אלישע בן אבויה, שהיה אחד התנאים הקדושים והוא עזב את כל התורה, עזב את המצוות וחז"ל אומרים עליו שהוא קיצץ בנטיעות. אז מה זה בכלל גם על ה סיפור הזה של אלישע בן אבויה צריך להבין מה זה מקצץ בנטיעות. אבל גם כאן, בעיקרון זה קשור לכפירה, אבל גם כאן, מה למה אומרים מקצץ בנטיעות? מה זה הביטוי הזה? ומה זה העניין שהוא מפריד בין עץ הדעת לבין עץ החיים? מבאר הדברים אחד המקובלים הקדמונים תלמידו של הרמב"ן, רבי מנחם רקנאטי. היה באיטליה והוא כתב פירוש על כל התורה כולה על דרך הקבלה. אז הוא מזכיר את דברי הזוהר הקדוש והוא אומר כך: בעיקרון אני לא מצטט במדויק מה שהוא אומר, אני אסביר את מה שהוא אומר. מה זה דעת? אנחנו רגילים לחשוב שדעת פירושו שכל. אבל ביהדות יש לנו חוכמה, בינה ודעת. זה שלושה חלקים שונים של שכל. אז יש אז מה זה דעת? לא כתוב עץ החוכמה, לא כתוב עץ הבינה. גם לא, כן, כתוב נחמד העץ להשכיל, אבל זה לא כתוב עץ השכל. העץ הזה גם משכיל. אז מה מה זה דעת? בקבלה ובחסידות מבארים שהמושג דעת פירושו חיבור. זאת אומרת, גם ברמת השכל והחשיבה זה חשיבה כזאת שיוצרת חיבור של הדברים. למשל, כאשר אנחנו מדברים על חטא עץ הדעת. בסדר, זה תיאוריות, היה לפני 5,781 שנה, היה אדם הראשון, עשה ככה, עשה אחרת. זה תיאוריות באוויר, זה פרשנות במקרא. אבל אם אנחנו ניקח את הפרשייה הזאת, ונראה מה זה אומר לנו לחיים שלנו היום, אז זה דעת. זה חיבור של החוכמה הזאת, חיבור של זה לחיים, חיבור של זה לימינו. ככה בעצם דעת זה לקחת איזושהי חוכמה ולהשתמש בה וליישם אותה ולהפנים אותה ולחבר אותה אל העולם הזה. לכן למשל, כתוב בפר גם כן בפרשה בראשית והאדם ידע את חוה אשתו. ידע, הכוונה היא שהוא שכב איתה, הכוונה היא שהם היו יחד והולידו ילדים. למה זה נקרא ידע? מה, לפני זה הוא לא הכיר אותה? זה לא אה, נעים מאוד. פתאום הכרות. זה לא הכוונה לזה. הכוונה היא לעצם החיבור הגופני ביניהם. והחיבור הזה נקרא ידיעה. והאדם ידע את חוה אשתו. למה? כי זה חיבור. זה חיבור שהוא גם חיבור גופני, הוא גם מבתא חיבור נשמתי. אז זה בעצם המושג של דעת. דעת זה כל דבר שאנחנו לוקחים איזה שהם דברים עמוקים, דברים פנימיים, אם זה נשמה, ואם זה אה חוכמות עלומות ונשתרות, ואנחנו מחברים אותם לעולם הזה. זה המושג של הדעת. ולכן אומר הזוהר הקדוש, אדם היה צריך קודם כל לאכול מעץ החיים. עץ החיים זה התורה. עץ חיים היא למחזיקיה ותומכיה מאושר. התורה היא עץ החיים. הקדושה זה עץ החיים. עץ החיים זה מה שמחיה את האדם. מה מחיה את האדם? הנשמה. הרי אדם בלו נשמה יכול להיות אדם בדרך כלל, רוב האנשים שנפטרים מן העולם הזה, נפטרים בגלל מחלה, בגלל איזשהו תאונה, איזשהי פציעה. בדרך כלל ככה זה קורה. אבל אנחנו מכירים יש גם מושג של מיתת נשיקה. אדם היה בחיים עד גיל 90, 95, 100, 110, כל אחד בזמנו, 120. ויום אחד לא קם בבוקר. מיתת נשיקה. יש דברים כאלה. מה, ממה הוא מת? ממה הוא נפטר? מה סיבת המוות? זקנה. מה, אנשים לא מתים סתם מזקנה. זה בדרך כלל יש איזה סיבה. איזשהו גורם רפואי, אבל לא תמיד. לפעמים הנשמה עזבה את הגוף. ברגע שהנשמה עזבה את הגוף, הוא מוטל כאבן שאין לו הופכים. עכשיו, גם אדם שיש בו, שיש לו איזושהי מחלה, בסדר, הוא יכול הרבה זמן להיות עם המחלה הזאת. מה גורם שעכשיו הוא נפטר? הנשמה עוזבת. הנשמה עולה למעלה. זה בעצם מה שקורה כאשר הנשמה עוזבת את הגוף. כי הנשמה היא החיים. היא מה שמחיה את הגוף. וכך גם בעצם התורה. הקדושה, תמיד הקשר לריבונו של עולם. הקדוש ברוך הוא נקרא חי העולמים. הוא חי לעולם והוא מחיה את כל העולמות כולם. ולכן כאשר אדם מחובר לריבונו של עולם, מחובר לעץ החיים, מחובר לתורה, מחובר לקדושה, מחובר לקדושת השבת, לקדושת החגים, לקדושת עם ישראל, מחובר לדברים שהם מרוממים, זה עץ החיים. ואם כך, אומר הזוהר הקדוש, האדם היה צריך קודם לאכול מעץ החיים ואז לאכול מעץ הדעת. כלומר, פרשנות, פירוש הדבר הוא שאדם מותר לאדם להתחבר, אם הדעת זה החיבור לעולם הזה, מותר לו להתחבר לעולם הזה, להתעסק כמה שיותר בדברים של העולם הזה, בדעת, בכישרון, בחוכמה, זה דבר מצוין. אומנם בספר קוהלת כתוב יוסיף דעת יוסיף מכאוב. אבל מתי זה מוסיף מכאוב? כאשר זה לא מחובר אל עץ החיים. אבל אם זה מחובר אל התורה והקדושה, אז מה שאתה מוסיף בדעת בעולם הזה זה דבר חיובי. ולכן אומר הזוהר הקדוש, האדם היה צריך קודם כל, לכן בשבת הוא היה אוכל מעץ החיים. השבת זה החיבור לקודש. שבת זה החיים. השבת נותנת חיים לכל השבוע. ולכן כאשר האדם היה בשבת אוכל מעץ החיים, אז הוא היה בעצם מתחבר אל הנשמה שלו, אל הנשמה היתרה שיש בו, אל הקדושה. מכוח זה הוא היה אחר כך ניגש אל הדעת, כלומר, לחבר את הדברים לעולם הזה. לראות איך הקדושה הזאת, איך אני אחר כך בונה משפחה, הולך לעבודה, מתפרנס, אוכל, עובד את האדמה, לעובדה ולשומרה. כל זה היה עושה אחרי שהיה מתחבר אל הקודש. אבל האדם הפך את הסדר. ברגע שהאדם קודם כל רוצה להתחבר לדעת, קודם כל רוצה להתחבר אל ענייני העולם הזה. איפה אני מתחבר פה ל- להנאות, לאינטרסים, לדברים שיכולים להועיל לי בעולם הזה, במקום לחשוב קודם כל על הקודש. ואז נאמר פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים ואכל וחיי לעולם. לפי הפירוש הזה, אין הכוונה שהוא יחיה לעולם, אלא הכוונה היא שהוא ישתמש גם בקדושה בשביל צורך עצמו, שזה כבר בכלל הופך את כל העולם כולו. כי יש יש מציאות כזאת שאדם במקום להשתמש בענייני העולם הזה לצורך הקדושה, הוא משתמש בענייני הקדושה לצורך העולם הזה. אנחנו רואים את זה במקרים נדירים. אדם למשל מנצל את המעמד שלו ואת המקום שלו בתור, למשל בתור רב, מנצל את זה או בשביל לקחת שוחד, או בשביל להטריד אנשים אחרים, או כל מיני דברים. אדם, זה ממש היפוך מושלם שבמקום שענייני העולם הזה, החיבור לעולם הזה ישרת את הקודש, אז הוא משתמש בקודש בשביל עניינים גשמיים וחומריים ואינטרסנטים. ולכן אומר הזוהר הקדוש, זה נקרא מקצץ בנטיעות. מה זה מקצץ בנטיעות? זה אדם שמפריד בין עץ החיים לעץ הדעת. למשל, אותו אלישע בן אבויה, מה הכוונה קיטץ בנטיעות? הוא ניתק את עצמו מהנשמה. ניתק את עצמו מהקודש. ניתק את עצמו מעץ החיים. זה נקרא לקצץ. לא שהוא רק כורת עצים, אלא שהוא מפריד, מקצץ ומפריד וחותך בין הנשמה לבין החיבור לעולם הזה. והוא חי לו רק בעולם הזה. רק בעץ הדעת טוב ורע. והוא מתנתק מהחיים, מחיי הנצח של עץ החיים. אז זה בעצם החטא של אדם הראשון. ולכן זו גם הסיבה שכולנו עדיין נענשים בעוון חטא אדם הראשון. בזיעת אפיך תאכל לחם, בצער תלדי בנים. מעפר באת ולעפר תשוב. מדוע? כי גם כולנו, כל האנשים בעולם, לא רק בגלל שפעם היה חטא כזה של אדם הראשון, כי גם בימינו מי פה יכול להגיד שהוא כל דבר שהוא עושה בעולם הזה זה אך ורק מתוך חיבור לנשמה, מתוך חיבור לקודש? אין אין אדם כזה שהוא חי לגמרי שכל פרט ופרט שהוא עושה בעולם הזה זה רק מתוך חיבור לקודש. אולי יש בודדים כאלה, יחידי סגולה. ולכן כולנו בעצם נמצאים עדיין בתוך החטא של אדם הראשון. אומנם אנחנו לא אוכלים פרי פיזי מאיזה עץ מוחשי, אבל בעצם אנחנו אוכלים מעץ הדעת בלי לאכול קודם מעץ החיים. אנחנו נהנים ומתעסקים בענייני העולם הזה בלי שזה מחובר תמיד לקודש. אז זה בעצם גם היה התיקון. התיקון של חטא אדם הראשון הוא לעשות את כל ענייני העולם הזה מתוך שהמטרה שלהם זה לשם שמיים, מתוך שהמטרה שלהם זה לעובדה ולשומרה, לעסוק ביישובו של עולם, לעבוד את השם, ואז, אמן.