בלוג

בוקר ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.

בלעם יוצא לדרכו לקלל את ישראל, ושלוש פעמים מלאך השם ניצב בדרך לשטן לו. ובכל פעם האתון יותר מקשה על בלעם, כי המלאך מקשה עליה.

בפעם הראשונה היא יורדת מהשביל. בפעם השנייה היא לוחצת את רגל בלעם, כבר אין מקום לנטות ימין ושמאל, אז היא לוחצת את רגלו של בלעם אל הקיר. ובפעם השלישית, זהו, היא כבר עומדת תחתיה והיא לא יכולה להתקדם בכלל, כי המלאך חוסם את כל הדרך.

במציאות הזאת, שבה בלעם בעצם חסום, הוא נעצר, הוא כמובן לא רואה את המלאך. ואז הוא מכה את אתונו. הקדוש ברוך הוא פותח את פי האתון, והיא אומרת לבלעם: "מה עשיתי לך, כי הכיתני זה שלוש רגלים?"

עונה בלעם לאתון: "כי התעללת בי. לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך".

עכשיו, מבחינתו היא סתם מתעללת בו. למה מבחינתו זה סתם? כי הוא לא רואה את המלאך. מבחינתה, היא לא מבינה בכלל מה הוא רוצה. "מה עשיתי לך?" "מה זאת אומרת מה עשית לי? מה את לא יודעת שלחצת את רגלי לקיר וירדת מהדרך ועכשיו פתאום את עוצרת?" "ותרבץ תחת בלעם".

היא יודעת. אבל היא לא מבינה, "מה אתה רוצה? מה עשיתי לך?" היא בטוחה שהוא ראה את המלאך. הרי הוא אדם, לא סתם אדם, הוא נביא. נביא לאומות העולם. "אם היא ראתה הוא לא יראה?". אם היא ראתה מלאך אז הוא לא יראה מלאך?

אז היא בטוחה שהוא ראה את המלאך, ולכן היא אומרת: "אני לא מבינה, מה אתה רוצה? מה עשיתי לך?"

יש פה בעצם דו-שיח של חרשים, שנובע מפער בתפיסת המציאות. בלעם לא רואה מלאך, לא מבין מה פתאום היא עוצרת. לעומת זאת האתון רואה את המלאך, אז היא לא מבינה מה הוא רוצה. מה ציפית? מה...

עכשיו, היא לא מעלה על דעתה בכלל שהוא לא רואה. עד הרגע הזה. ברגע הזה, אומר בלעם: "כי התעללת בי". פתאום נופל לה האסימון. היא מבינה למה הוא רואה את זה בתור התעללות, כי הוא לא רואה את המלאך.

מי שלא רואה את המלאך, אז באמת זה זה סתם התעללות. מי שרואה את המלאך, אז היא עשתה את הדבר הכי מדויק.

משל למה הדבר דומה? אנחנו היום לא רוכבים על אתונות, אבל נוהגים ברכב. אז נניח שאדם, אה... אדם נוסע עם אשתו ברכב, פתאום, בבת אחת, הוא סוטה לה לנתיב השמאלי, ובחזרה לנתיב הימני ו... אשתו מתעצבנת, "מה זה? מה עשית? מה זה הנהיגה הפראית הזאת?"

הוא אומר לה, "אם היית רואה, את לא הסתכלת, את היית שקועה במשהו אחר. אם היית מסתכלת על הדרך, היית רואה שילד התפרץ לכביש". אז לא היה לי ברירה, הייתי חייב בפראות לסטות ימינה ושמאלה.

אז הרבה פעמים יכול לקרות מצב שיש אחד רואה משהו, אחד לא רואה, ואז נוצר מצב של פערים בתפיסת המציאות.

אז מה הדרך לגשר? פשוט להסביר, מה היה? אם הבעל יגיד לאשתו: "את לא מבינה? ילד התפרץ לכביש", אז היא תגיד: "וואו, כל הכבוד. שבכזאת תושייה, בכזאת חדות, הצלחת באופן מיידי למנוע את הפגיעה". חשוב מאוד, אשריך.

אז מספיק שהוא יגיד לה, מה בעצם יש לה במקרה הזה? מידע חסר. אז תיתן לה את המידע. זאת אומרת, כאשר האתון אומרת לבלעם: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים? למה אתה מרביץ לי שלוש פעמים?" אומר לה בלעם: "כי התעללת בי". מה היא צריכה לענות לו?

לא, היא התעללה בו כי הוא התעלל בה. מה היא צריכה להגיד לו? "אתה לא רואה מלאך?" "שמע, היה פה מלאך". אפשר להגיד את זה בלשון ביקורת. "מה, אתה לא רואה מלאך?" לא חייב להגיד אפילו בלשון ביקורת. אפשר להגיד לו: "תשמע, אני לא מתעללת בך, היה פה מלאך". יכול להיות שלא ראית, אבל היה פה מלאך.

זאת אומרת, כשלמישהו אחד חסר משהו בתפיסת המציאות, כלומר הוא לא רואה משהו, אז פשוט להגיד לו מה היה.

ותאמר האתון אל בלעם, "הלא אנוכי אתונך אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" הרי אתה רוכב עליי מעודך עד היום הזה, מאז שנולדת אתה רוכב עליי. מאז שלמדת לרכוב על חמורים. פעם עשיתי לך דבר כזה? ויאמר לא.

אבל זה תשובה מאוד מוזרה. והיא עדיין לא מסבירה לו שיש מלאך. אבל יש משהו. משהו גרם. אבל, אבל, אה... נניח שאף פעם לא התעללתי בי, והיום התעללת בי. אז זה מצדיק? איזה מין תשובה זאת? "אבל אף פעם לא התעללתי בך". בסדר, אבל אם עכשיו את מתעללת, אז סיבה להכות אותך.

זהו. התשובה של האתון היא לא רק "אף פעם לא עשיתי לך עד היום", היא תשובה שאומרת: "היית צריך לחשוב. היית צריך להבין לבד".

עכשיו, היא יכלה להגיד לו, "שמע, אבל יש מלאך", אז הוא אומר, "אה, סליחה, אם יש מלאך אז בסדר". לא נכון. אף על פי שהוא לא ראה את המלאך, בלעם היה פה לא בסדר. שהוא יקרא אותה. למה הוא לא בסדר שהוא יקרא אותה?

שרתה אותו. אבל עכשיו היא מתעללת בו. כן. זה לקח אדיר לך, אתה יודע שאני לא... לפי הניסיון שאתה מכיר את אתונך, אתה יודע שהיא לא מתעללת בך. אם היא עושה משהו, יש לזה כנראה סיבה. מה אתה מכה?

במקום להכות, תן אמון שאם היא פתאום יורדת, לוחצת, רובצת, סימן שיש משהו. אז תחשוב. תנסה לחשוב, תנסה לראות, תתפלל, תשאל, תסתכל מסביב. לא יעלה על דעתו שהיא יודעת לדבר? כן, לא ישאל אותה. סביר להניח שהוא לא ישאל אותה.

אבל... מה נותר לו לעשות, זאת התנהגות של חמורים. מה נותר לו לעשות? למשל, לרדת מה... היא רבצה פתאום, משהו שהיא לא עשתה מעולם. כבר כנראה, אנחנו לא יודעים בן כמה היה בלעם, אבל כנראה לא אדם צעיר. מאוד זקן. מאוד זקן?

לפי חז"ל, לפי חז"ל קודם כל הוא היה כבר מהיועצים של פרעה בתחילת השיעבוד. אז זה כבר 250 שנה. ואם גם זה לבן, אז בכלל, מאות שנים. אבל נגיד גם בלי מדרשים, גם סתם על דרך הפשט, מדובר על אדם קוסם מפורסם, שכבר שמו יצא בכל העולם כולו, ו... "אתה כי ידעתי את אשר תברך ואשר תאור יואר". הוא זה קוסם נכבד, בוא נאמר לפחות בן 40? נגיד ככה, 40 זה צעיר, אבל לפחות בן 40.

אז כבר איזה 30 ומשהו שנה הוא רוכב עליה. מעולם היא לא עשתה דבר כזה. אז אם קרה משהו, הוא צריך לעצור. ללכת אולי קצת ברגל קדימה, אולי למשש, להסתכל על ה... לא יודע. לא ישר להכות.

עכשיו, מה אני רוצה להגיד? קודם כל האתון אומרת לו ביקורת מאוד חריפה. "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" ויאמר, "לא". האמת, את צודקת, אף פעם לא עשית לי דבר כזה. וברגע שהוא אומר את זה, הוא בעצם מודה שהוא היה לא בסדר.

אם היא הייתה סתם אומרת לו: "שמע, אבל היה מלאך", אז הוא אומר לה "טוב, את ראית את המלאך ולכן את היית בסדר, אני לא ראיתי את המלאך ולכן זה בסדר שהכיתי אותך, כי מבחינתי את התעללת בי". אבל זה לא נכון.

גם כאשר חסר לך משהו בתפיסת המציאות, אז תלוי מי אתה נמצא. אם אתה נותן אמון במישהו, אז תן בו אמון.

אני רוצה להסביר את העניין. נניח, אה, בסיפור הזה שסיפרתי קודם, אדם נוהג, אשתו באוטו, ופתאום הוא סוטה בפראות וחוזר. אם הוא בדרך כלל נהג זהיר, ואשתו יודעת שהיא יכולה לסמוך עליו, אז היא לא תצעק עליו. "מה אתה עושה?"

היא תיבהל, בהחלט זה מבהיל ומלחיץ. אבל היא תשאל, "מה קרה?" היא לא תבוא בטענות. היא לא... היא לא תעלה על דעתה שהוא סתם עושה עכשיו סללומים כי בא לו, כי הוא נהג שודים. אם הוא בדרך כלל נהג זהיר, אף פעם הוא לא עשה דבר כזה, כנראה קרה משהו. אז ברור שהיא תיבהל. אבל היא לא תצעק: "מה אתה עושה? איזה טמבל!" תשאל אותו: "מה קרה?" וזה הבדל דרמטי.

כי כאשר אדם נותן אמון באדם שלצידו, החיים הם אחרים.

אני אתן רגע דוגמה אחרת. סיפרתי לפני כמה שבתות בשיעור בשבת בפרקי אבות, סיפרתי סיפור שמביא אותו הבן איש חי על אדם אחד שקיבל... שהיה לו קבלה, הוא קיבל על עצמו אף פעם לא לעשות מעשה כשהוא מעוצבן, אלא על כל עם כל לישון לילה ואחר כך לטפל בזה למחרת.

ואותו אדם נסע מביתו לאיזה 15, 16 שנים. והוא היה... הייתה לו אישה, בלי ילדים, הוא נסע ל... לאסוף כסף לצרכי המשפחה. חזר אחרי איזה 16 שנים. והוא מגיע בשעת לילה, ופתאום הוא רואה איזה בחור צעיר מתחבק עם אשתו, בתוך הבית. הוא רואה דרך החלון.

הוא באותו רגע רצה לקחת חרב, להרוג את שניהם. אבל היה לו את הקבלה שלו, שהוא לעולם לא עושה שום דבר כאשר הוא מעוצבן. אמר לעצמו, מחר בבוקר אני מטפל בזה. הלך ל... הלך לישון באיזה פונדק.

בבוקר הולך לתפילת שחרית. כולם פוגשים אותו, מכירים אותו בקהילה. חיבוקים, "מה שלומך? איזה כיף!" פתאום נכנס הבחור הצעיר שאתמול הוא ראה אותו מתחבק עם אשתו, הוא... אומרים לו: "הנה זה הבן שלך, בוא תגיד שלום לבן שלך".

מסתבר, אשתו הייתה בהריון לפני שהוא יצא, הוא לא ידע. והנה, הבן בן 16, 15, בחור צעיר, מתחבק עם אשתו, כי הוא הבן שלה. חיבוק של לילה טוב. ועוד רגע היה הורג את שניהם.

עכשיו, הנקודה היא האמון. כאשר יש אמון, לא חשדנות. אם אדם נמצא במצב של חשדנות באשתו, חשדנות בשכן שלו, חשדנות בעמית לעבודה, חשדנות בחבר בקהילה, אז מצב של חשדנות הוא מצב שבו יש כל הזמן עין רעה.

לעומת זאת, ברגע שאתה רואה מישהו שתמיד מתייחס בצורה טובה, אז תיתן בו אמון. גם אם ראית משהו, וזה הכוונה לדון גם לכף זכות. בוודאי כאשר ראית אדם שהוא בדרך כלל מתנהג... אז ראית משהו שנראה לך מוזר, אל תשפוט אותו לרעה. מיד תדון לכף זכות, כי אתה נותן בו אמון.

הנושא הזה של אמון הוא מאוד משמעותי, קודם כל, גם אמון בתורה. כתוב, "עדות השם נאמנה, מחכימת פתי". ומבארים את הדבר כך. הרבה פעמים יש כל מיני דברים מוזרים בתורה. קושיות שנראות לפעמים לא מובנות.

אני לא מדבר רק על מצוות שהם חוקות, פרה אדומה וכל מיני דברים כאלה, בסדר, יש דברים לא מובנים. אבל לפעמים יש דברים שנראים ממש סתירה. איך רבי יהודה הנשיא פה אומר ככה ופה אומר נראה הפוך? איך הגמרא, פעם אחת אומרת ככה, פעם אחרת נראה הפוך. ואותו דבר ברמב"ם, ובכל, ולפעמים סתירות בתוך התורה עצמה.

אז יכול להגיד: "טוב, אז יש פה טעות", או, יכול להגיד: "הרמב"ם חזר בו, בהתחלה הוא כתב משהו אחד, אחר כך הוא התחרט". אבל זה לא תשובה טובה. להפך, אם אתה נותן אמון בתורה, "עדות השם נאמנה", אז היא תחקם אותך, אז היא תהיה מחכימת פתי.

אם אתה נשאר בהבנה שטחית, טוב, זה לא נשמע לי הגיוני, אז כנראה זה טעות, אז אתה נשאר פתי, אתה נשאר באותה טיפשות שהיית בהתחלה. אבל אם אתה לא מוכן לקבל, אתה אומר, כמאמר חז"ל, הפסוק אומר, "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם".

אומר הירושלמי: "לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא - מכם הוא ריק". כלומר, אם התורה נראית לך כדבר ריק, כדבר חסר תוכן, הבעיה היא אצלך. מכם הוא. "לא דבר ריק הוא מכם".

ואדם צריך להגיד: "רגע, יש לי פה קושיה על רש"י, החיסרון הוא אצלי. אני לא הבנתי את רש"י. אני צריך להעמיק יותר על מנת להבין יותר מה התשובה האמיתית", ואז אם אני אזכה, אני לא יגיד, "טוב, זהו, שטויות, זה כנראה שטויות, או כנראה טעות". לא. אני אחפש מה באמת העומק של הדברים.

וכך בכל מצווה ומצווה. כיוון שיש הרבה מצוות שאנחנו מכירים כבר ורואים, יש הרבה מצוות שאדם רואה בעיניו את החכמה העצומה שבהם, ואת הערך העצום שבהם.

אני אתן דברים פשוטים. כמו למשל, תפילה במניין. תפילה במניין זה דבר שאני חושב שכל אדם שמתרגל לזה רואה איך זה משנה את חייו. אפילו אם הוא היה מתפלל לפני זה, אבל לא בבית הכנסת, אלא לעצמו, והתחיל להתפלל במניין, אז הוא מגיע לבית הכנסת, הוא פוגש את האנשים, הוא חלק מהקהילה. זה זה משנה לגמרי את התפילה, משנה לגמרי את החיים. זה פן אחד.

פן שני, אדם שמתחיל לשמור שבת, אז הרבה פעמים זה בהתחלה קשה. אבל אחרי שאדם מתרגל, זה משנה לו את כל השבוע. משנה את החיים במשפחה, משנה את הזוגיות שלו עם אשתו, משנה את האווירה שלו, את הקדושה שלו, את כל התוכן של החיים זה משנה.

אז זה דברים שאדם יכול לראות אותם בעיניים. אבל אז, כיוון שאתה רואה ואתה מתחיל לתת אמון בתורה, אז אתה מבין שגם מצוות ש... אתה לא רואה בדיוק מה הם מועילות לך, תן אמון.

האמון בתורה הוא להגיד, "כשם שהתורה כבר הראתה לי כך וכך דברים שחיזקו אותי ונתנו לי בעצם עוצמה חדשה ועומק חדש לחיים, אז גם הדברים האחרים שאני עוד לא מקיים, כנראה, אם אני אתחיל לקיים אותם, אז גם אם אני לא מבין כרגע למה, אבל זה יתן לי הרבה יותר עומק ומשמעות לחיים".

אז זה גם אמון בתורה. זה גם, אמרנו, אמון באנשים. אדם שמאמין, אדם שהוא יש לו אמון. והדבר הזה הוא גם כן אמון בעם ישראל.

מסופר על משה רבנו שכאשר הוא היה במעמד הסנה, אז הקדוש ברוך הוא אמר לו: "לך אל עם ישראל, תגיד להם, 'פקוד פקדתי אתכם'". אומר משה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך השם".

אני אבוא אליהם, יגיד להם, "אה, שומעים? הקדוש ברוך הוא התגלה אליי". יצחקו עליי. לא יאמינו לי. מה אומר לו הקדוש ברוך הוא? תעשה שלושה אותות. נכון?

האות הראשון, תהפוך את המטה לנחש. האות השני, תכניס ידך לחיקך, תוציא אותה מצורעת כשלג. האות השלישי, קח מים מהיאור ויהיו לדם ביבשת.

אומרים חז"ל, בסדר, ניסים, זה רעיון טוב להוכיח לעם ישראל. אבל למה משה צריך להיענש שהיד שלו נהיית מצורעת? נכון שאחרי שנייה הוא מכניס אותה שוב לחיקו והנה שבה כבשרהו. אבל גם לזמן קצר, למה משה צריך להיענש בצרעת? מוציא לשון הרע. אומרים חז"ל, אומר ריש לקיש, החושד בכשרים לוקה בגופו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא... זה חוסר אמון בעם ישראל. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אתה אומר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". עם ישראל מאמינים בני מאמינים. הם מחכים לך, והם מאמינים בני מאמינים. תבוא, ובאמת שהוא בא, כתוב: "ויאמן העם". הם מאמינים.

אז נכון, אחר כך גם יש "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". לא בגלל שלא מאמינים, בגלל שהם עכשיו שבויים בתוך השיעבוד של עבודת פרך. קשה מאוד עכשיו לשמוע לכל דבר. אבל מצד האמון, לתת אמון בעם ישראל.

לפעמים אנחנו מסתכלים גם סביבנו על עם ישראל ואנחנו אומרים, מה זה, איזה... צריך להחליף את העם. מה זה אנשים ככה, אנשים ככה. צריך לתת אמון. בכל יהודי יש נשמה ישראלית קדושה.

והנשמה היא בסוף, גם אם האדם הזה הוא רחוק מתורה ומצוות, גם אם האדם הזה נראה לך שהוא פועל לפעמים נגד מדינת ישראל ונגד עם ישראל, בשרוש שלו יש לו נשמה קדושה.

ולכן צריך צריך לתת אמון בדבר הזה. לא לתת אמון שעכשיו כל מה שהוא עושה זה לטובה. אני לא אומר, אני לא אומר עכשיו לחזק אותו בכל מה שהוא עושה. להאמין שיש בו נשמה יהודית קדושה.

ברגע שאתה מאמין בזה, ההתייחסות שלך אליו כבר תהיה שונה לחלוטין. וזה עבודה גדולה שצריך להעמיק בה, אבל הגיע כבר הזמן לתפילת ערבית.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.