בלוג

שיעור 1 — ושממו עליה אויביכם: ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. אנחנו בפרשת בחוקותיי נתקלים בנושא של הברכות והקללות. ובתוך הקללות, "ואם תלכו עימי קרי, והלכתי עמכם בחמת קרי… ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עימי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם". מתוארות פה קללות מאוד קשות. מה זה קרי? הכוונה היא שכאילו אם אתם תלכו איתי בדרך מקרה, כאילו אין השגחה פרטית, כאילו הכל הוא בדרך מקרה. קרה מחלה – מקרה, קרה אסון – מקרה, היה שפע כלכלי – מקרה. לא זה ולא זה מאת השם, אז גם אני אלך איתכם כאילו הכל מקרה. כלומר, תודה רבה, אני אלך איתכם בהסתר פנים, אני לא אדאג לכם, אני באמת לא אשגיח עליכם.

ובתוך הקללות מתואר החורבן של עם ישראל: "ונתתי את עריכם חורבה", הערים בארץ ישראל יחרבו. "והשימותי את מקדשיכם", בית המקדש יחרב. "ולא אריח בריח ניחוחכם", אני לא חפץ בקורבנות שלכם. "והשימותי אני את הארץ", ישממה בארץ ישראל. "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". כלומר, ארץ ישראל תהיה שממה, וגם האויבים שיושבים בה יהיו שוממים.

הרמב"ן מעיר שהמילים האלה "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", אומר הרמב"ן, זה לא קללה. זו ברכה. מה שאמר כאן "ושממו עליה אויביכם" היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. כלומר, אומר הרמב"ן, יש פה הבטחה טובה שארץ ישראל לא תהיה מוכנה לקבל אף עם שיבוא לשבת פה. הרבה עמים ינסו במשך הגלות ליישב את ארץ ישראל ואין לאל ידם. ובאמת, אומר הרמב"ן, הדבר הזה זה קודם כל בשורה טובה. ארץ ישראל לא נותנת את פירותיה לאף עם, רק מוכנה להיות בשממה, אבל לא לגוי אחר.

גוש קטיף זה דוגמה. קודם כל, משל למה הדבר דומה? לאישה שבעלה עזב אותה. הלך, הוא לא עזב אותה, לא גירש אותה. אבל נניח הלך לארץ אחרת להתפרנס והוא עתיד לחזור. בזמן שהוא לא נמצא, היא מעדיפה כמובן לשבת לבדה, בלי אף אחד. היא מעדיפה את זה על פני חלילה ללכת עם מישהו אחר. יש לך בעל, הוא לא נמצא פה כרגע, אבל את שומרת לו אמונים. ככה נמשל לנו שארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל. ארץ ישראל לא מוכנה לתת את פירותיה לאף עם מלבד עם ישראל.

לא רק זה, לא רק שזה הבטחה טובה, אומר הרמב"ן וגם, זו ראיה גדולה והבטחה לנו. מה הכוונה ראיה? הוכחה. יש כאן הוכחה גדולה לאמת התורה. לצערנו יש הרבה אנשים לא מאמינים בתורה, אבל כאשר אתה רואה את ההיסטוריה אומר הרמב"ן, אתה רואה ראיה גדולה. אתה רואה הוכחה חזקה לאמיתות התורה. עובדה שארץ ישראל, לא תמצא בכל היישוב ארץ כזו שהייתה טובה ורחבה, והייתה נושבת מעולם. היא ארץ טובה, הייתה נושבת, היו יושבים בה והיה בה שפע כלכלי, ועכשיו היא חרבה כמוה. לא תמצא בכל העולם ארץ שהייתה כל כך פורייה ודשנה וטובה, ועכשיו היא כזאת חרבה. וכולם, כל אומה ולשון, כולם משתדלים להושיבה, ואין לאל ידם. פלא, דבר פלא שרואים בהיסטוריה.

בדיוק 100 שנה לפני מלחמת ששת הימים, בשנת תרכ"ז 1867, ביקר בארץ ישראל מארק טוויין. מארק טוויין היה סופר, הוא הגיע כי הוא נוצרי, זו מבחינתו ארץ הקודש. הוא עושה סיור בכל רחבי ארץ ישראל והוא כותב ספר שנקרא "מסע תענוגות בארץ הקודש". מסע תענוגות זה בציניות, כי לא היה פה כלום. שממה מוחלטת. אז הוא כותב ככה: נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר של נוף מדכא. מספר אחד בדיכאון. הגבעות קירחות, אין שום צמח על הגבעות. צבע הגבעות דהוי. העמקים הם מדבריות מכוערים. בשוליהם צמחייה דלה. הכל אומר יגון וייאוש. ים המוות וים הגליל נמים, ישנים בלב מרחב של גבעות ומישור, שאתה לא נתקל בו בשום גוון נעים. שום עצם מרתק, שום נוף רך. המרחב אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב.

וכותב מארק טוויין על המסע שלו מירושלים לאזור הר תבור: לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש. לא היה אפילו קמצוץ צל. ארץ שממה שהאדמה עשירה למדי, אבל כולה עולה שמיר ושית. מרחב דומם ואבל. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה. בשום מקום כמעט לא עץ ולא שיח. וכותב: ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מה הכוונה שק ואפר? אבל. מרחף על ארץ ישראל כישוף של קללה. הוא צודק. הוא נוצרי שקרא את התנ"ך, ואותה קללה שכתובה בפרשת השבוע התגשמה.

אני רוצה להקריא לכם רגע תיאור לא של מארק טוויין לפני 150 שנה, אלא של יוסף בן מתתיהו. המכונה גם יוספוס פלאביוס, שחי בזמן הרומאים, זמן המרד הגדול, שנת 70 לספירת הנוצרים. לפני 1930 שנה. "לאורך יאור גינוסר", זה כינוי שהיה לירדן, "משתרעת ארץ שנקראת גם בקעת גינוסר". צפון מערבית לכנרת. "הארץ הזאת נפלאה בתכונתה ויופייה. אדמת הארץ הזאת שמנה, כלומר פורייה. לכן לא יחסר בה כל צמח האדמה. יושביה נטעו בה כל מיני מטעמים. כי מזג האוויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה, עד שיאמר האומר שהטבע אסף את כל כוחותיו לחבר פה את כל המינים השונים". תראו איך 1900 שנה קודם לכן כותב יוסף בן מתתיהו, איזה פלא טבע, ארץ כזאת פורחת. אלו ואלו דברי אמת. באמת לפני 2000 שנה ארץ ישראל הייתה פורחת לחלוטין. במשך 2000 שנה שממה – ושממו עליה אויביכם. והנה בימינו, רק תציץ החוצה, תראה מה מסביבך.

מעניין שגם הרמב"ן בעצמו שחי לפני 800 שנה ועלה לארץ ישראל, כותב מכתב: "מה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדול השיממון. כל המקודש מחברו שומם מחברו". הכל שממה.

וזה אומרת הגמרא בסנהדרין דף צ"ח, אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה. הקץ של הגלות, הגאולה הכי גלויה. איך באה הגאולה? תראה את הפסוק הזה מספר יחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". כאשר ארץ ישראל נותנת פירותיה לעם ישראל, אין לך קץ מגולה מזה. זו ההוכחה והסימן המובהק לגאולה שבאה עלינו ברוך השם בסיעתא דשמיא.

שיעור 2 — ושממו עליה אויביכם

בתוך הקללות בפרשת בחוקותי מופיע השממה שתהיה בארץ. "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה". אומר הרמב"ן: "ושממו עליה אויביכם" – זוהי בשורה טובה. זה לא קללה, זו בשורה טובה. מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו.

ודאי זו קללה שעם ישראל יוצא לגלות ועוזב את ארץ ישראל, זו קללה קשה מאוד. אבל בתוך הקללה הזאת יש גם ברכה. ומהי הברכה? ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל. היא לא נותנת פירותיה לאף עם, לאף אומה ולשון. היא נשארת שוממה. כאישה עזובה, שבעלה יצא למדינת הים, היא לא הולכת עם כל אחד, שומרת אמונים לבעלה.

כפי שאנחנו אומרים גם, יש הרבה מאוד פסוקים שמתייחסים למשל הזה. למשל במגילת איכה, "הייתה כאלמנה". דורשים חז"ל, לא כתוב הייתה אלמנה, אלא "כאלמנה". כאישה שהלך בעלה למדינת הים וסופו לחזור. אז זה כמו עגונה, לא אלמנה. כאלמנה.

או למשל בברכה שאנחנו אומרים בשבע ברכות בחופה: "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה". יש פה סתירה פנימית בתוך הברכה הזאת. אנחנו מברכים את העקרה, העקרה תשיש ותשמח. שוש תשיש ותגל העקרה. במה העקרה תשמח? בקיבוץ בניה, שבניה מתאספים ומתקבצים. אם היא עקרה איך יש לה בנים? התשובה היא, מי זו העקרה הזאת? מי זה בניה? "ברוך אתה השם, משמח ציון בבניה", כך מסתיימת הברכה. ציון זו ארץ ישראל, בניה זה אנחנו, עם ישראל. אז ארץ ישראל היא לא באמת עקרה, אבל היא כעקרה כאשר עם ישראל בגלות.

איך אומרים בהלל? "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה הללויה". אנחנו בדרך כלל היום שאומרים עקרת הבית, מתכוונים לאישה שהיא לא יוצאת לעבוד אלא היא עיקרו של הבית. אבל בפסוק לא זאת הכוונה. בפסוק הכוונה היא, העקרה שבבית. אישה עקרה שיושבת בבית ואין לה בנים, הקדוש ברוך הוא מושיבי, מושיב את עקרת הבית – אם הבנים שמחה. בכוחו של הקדוש ברוך הוא להפוך גם את עקרת הבית לאם הבנים שמחה.

אז זה גם ברמה הפרטית. אנחנו מכירים הרבה דוגמאות, ודאי אימותינו הקדושות, וגם בכלל בהיסטוריה מכירים הרבה דוגמאות לנשים שהקדוש ברוך הוא פקד אותן. אבל גם ברמה הלאומית. עם ישראל, ארץ ישראל נחשבת כעקרה שבניה אינם בתוכה. וכאשר עם ישראל שב לארצו, אז זה כמו שהבנים חוזרים הביתה. שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.

וכך גם כאן, אומר הרמב"ן, קודם כל זו בשורה טובה. זה לא קללה, זו בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם, אומר הרמב"ן, זו ראיה גדולה והבטחה לנו. זוהי הוכחה. זו קודם כל הוכחה בכלל לאמונה בתורה, לאמונה בקדוש ברוך הוא, לקדושת ארץ ישראל, לקשר המיוחד בין הקדוש ברוך הוא לבין עם ישראל.

אומר הרמב"ן, לא מצאנו בעולם כולו ארץ אשר הייתה נושבת מעולם, טובה ורחבה, והיא שוממת כמוה. זה דבר לא טבעי. כמה עמים היו פה? כל אומה ולשון. הממלוכים והטורקים והצלבנים, כל אחד ניסה להפריח פה את הארץ. אבל ארץ ישראל, הקרקע לא נותנת פירותיה.

וזה מה שאומר הנביא יחזקאל, פרק ל"ו. הוא אומר להרי ישראל, להרים הוא פונה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". כשעם ישראל קרב ובא לארץ ישראל, אז ארץ ישראל תיתן פירותיה בעין יפה. ועל זה אומרת הגמרא בסנהדרין צ"ח, אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה. כשאתה רואה שעם ישראל חוזר לארץ וארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, זהו הקץ המגולה. תדע שנגמרה הגלות. כי אלפיים שנה עם ישראל מחוץ לארץ, ארץ ישראל שוממה, חרבה. מה היה פה? ביצות ומדבריות, זה מה שהיה פה. כאשר עם ישראל חוזר לארצו, הארץ זכינו בדורנו לראות אותה פורחת, מלבלבת, ולראות בעינינו את נפלאות הקץ המגולה.