בלוג

שיעור א — משמעות מצוות השמיטה

ערב טוב. ברשות מוריי ורבותיי. פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה. אבל, כמו שהזכרנו כבר שבוע, מצוות השמיטה כבר הופיעה גם בחומש שמות. זה לא פעם ראשונה שמוזכרת המצווה, כבר הוזכרה בפרשת משפטים. ואם כן נשאלת השאלה הפשוטה, למה המצווה מופיעה פעמיים?

אז אני מבין שבכל מקום יש הלכות נוספות. אבל עדיין, למה לחלק את זה לפעמיים? תגיד את כל מה שיש לקדוש ברוך הוא להגיד על מצוות השמיטה שיגיד בפעם אחת, ירכז את זה למקום אחד. הרי אין שכחה לפני כיסא כבודך. על בן אדם אתה יכול להגיד טוב, הוא בהתחלה אמר משהו, נזכר בעוד דברים, המציא עוד דברים. חס ושלום, הקדוש ברוך הוא אינו כך, הוא יודע מראש את כל מה שהוא רוצה לומר לנו על מצוות השמיטה. למה לחלק את זה לפעמיים?

כגישה עקרונית, אנחנו יודעים שאם דבר מופיע בתנ"ך פעמיים, אז יש לזה מטרה. אם זה מופיע פעמיים, זה אומר שבכל פעם מציגים פן אחר של הדברים. אולי הדוגמה הכי מפורסמת לדבר, ברית מילה פעמיים, לא שמעתי? ברית מילה. פעם אחת בלך לך ופעם אחת בפרשת תזריע. נכון. אבל הדוגמה הראשונה בתנ"ך זה פרק א' בספר בראשית ופרק ב' בספר בראשית. סיפור בריאת העולם חוזר פעמיים. כולם מכירים את הפעם הראשונה. הפעם הראשונה זה הסיפור של יום ראשון, יום שני, יום שלישי וכולי. בפרק ב' יש סיפור עם כמה הבדלים. וחז"ל, אנחנו לא נאריך עכשיו בפרשת בראשית, זה לא ענייננו, אבל חז"ל אומרים לנו, תשים לב שבפרק א' מופיע רק שם אלוקים. ויאמר אלוקים, ויעש אלוקים, ויברא אלוקים, הכל שם אלוקים שהוא מידת הדין. פרק ב', כל הפרק ויאמר ה' אלוקים, ויברך ה' אלוקים, ויצו ה' אלוקים. ה' זה מידת הרחמים. אז הנה, כך אומרים חז"ל, רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם במידת הדין, ראה שהעולם אינו יכול לעמוד בכך, שיתף מידת הרחמים, ולא עוד אלא שהקדים מידת הרחמים למידת הדין ולכן ה' אלוקים, הוויה ואלוקים.

על כל פנים זאת דוגמה שאם משהו מופיע בתנ"ך פעמיים עם הבדלים קצת שונים, אז סימן שיש פה שתי הופעות, שתי בחינות שצריך להבין את שתיהן. זה שני צדדים שבהם אנחנו צריכים להתבונן על הפרשייה או על המצווה. ולכן לענייננו, אם התורה חוזרת פעמיים על מצוות השמיטה, סימן שיש שתי משמעויות למצוות השמיטה. שתיהן אמת, שתיהן חשובות, אבל יש לזה שתי משמעויות.

אפשר לראות הבדל בולט בין מה שמופיע בספר שמות לבין מה שמופיע אצלנו בספר ויקרא כשאנחנו מתבוננים על השאלה: מי אוכל מפירות השמיטה? למי באמת מותר להלכה, למי באמת מותר לאכול מהפירות שגדלים בשמיטה? לא רק לכוהנים וללויים. לא רק בירושלים. לא לא לא רבותיי, פירות שמיטה, כל אחד יכול לאכול. כמה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. כל הפירות הם הפקר. וכל אחד יכול להיכנס לשדה שלך, לקטוף כמה שהוא רוצה ולאכול. לא צריך בירושלים, לא רק כוהנים, כל יהודי ויהודי ואפילו לא רק יהודי, כיוון שזה פירות של הפקר זה לא שייך לך. זה אמנם הפרדס שלך, הכרם שלך, אבל זה לא שלך עכשיו, הפירות לא שלך, הם הפקר. אם יבוא גוי ויקח, אין לך שום רשות להגיד לו כלום. אם תבוא בהמה ותאכל את הפירות האלה, זה לא שלך, אין לך שום דרך להגיד לה כלום. גם אם תגיד לה אני לא יודע מה היא תבין. אבל לצורך העניין, וזה מה שמופיע בעצם בפרשה שלנו.

בפרשה שלנו כתוב והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כולם יכולים לאכול. אבל בפסוק מי מופיע ראשון שיכול לאכול, מי מופיע? לך. והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך, ולעבדך ולאמתך. קודם כל לך, אתה גם יכול. זה הפקר, זה לא שייך לך, אז מה, אז אסור לך לאכול? מותר. השדה היא שלך, אתה חייב לאפשר לכל אחד להיכנס לשדה ולאכול, אבל גם אתה יכול. גם לקחת הביתה. חז"ל הגדירו את זה בכמות שהיא לשימוש ביתי ולא לשימוש מסחרי. והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, זה הפסוק אומר, לאוכלה ולא לסחורה. אסור לך. אז דרך אגב לא רק לך, לכל בן אדם. כל בן אדם בא לשדה, אסור לו לבוא ולהביא טרקטור ולמלא משטח ולמלא ארגזים, אסור. כמה מותר לקחת? כדי מזון שלוש סעודות. כמה פירות שאתה יכול לאכול בשלוש סעודות אתה ומשפחתך, ולא יותר מזה. מעבר לזה, זה כבר נחשב לצורך מסחר.

היתר מכירה זה בסדר. בשנת שמיטה בשדה שלא היה בו היתר מכירה. אם היה היתר מכירה אז זה נמכר לגוי ואז הגוי לא חייב בשמיטה, אז זה לא הפקר, זה שייך לגוי. אז זה גזל אם אתה לוקח, זה אמנם גזל מהגוי, אבל זה גם אסור. אני לא אדון עכשיו בהיתר מכירה, זה לא הנושא שלנו, לא שנת שמיטה עכשיו. הוא לא מקיים את המצווה אבל הוא גם לא עובר את העבירה. זה ברור שזה לא הייתה הכוונה של התורה לעשות היתר מכירה. אבל עושים היתר מכירה בגלל שעת הדחק ובגלל סיבות אובייקטיביות שלא ניכנס אליהן כרגע. אבל בוודאי, אצלי בחצר למשל יש עץ מנגו ועץ לימון. אז בשנת שמיטה כולם מוזמנים לבוא לקחת, זה לא שלי. עכשיו, גם אני יכול לקחת. אבל כל אחד לוקח מזון שלוש סעודות. כן, אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל הנושאים האלה.

על כל פנים נשים לב שמה שכתוב אצלנו בפרשה, מי אוכל מהפירות? כולם, כל אחד יכול. הראשון שמוזכר זה אתה. גם אתה יכול. אתה הראשון שיכול. זה הבית שלך, זה החצר שלך, זה השדה שלך, בוא תאכל. אבל רק לאכול, לא לסחור. וכל אחד יכול, גם הבהמות יכולות. כולם שווים, אתה כמו העבד כמו השכיר כמו הבהמה, כולם שווים בפירות. לעומת זאת בספר שמות, בפרשת משפטים פרק כ"ג כתוב: שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך. זאת אומרת, מה אומר לנו הפסוק? מי אוכל מפירות השמיטה? קודם כל האביונים, אביוני עמך. ומה שיישאר, ויתרם, תאכל חית השדה. רגע, ומה איתי? שנה שלמה לא נאכל פירות. זה לכאורה מה שכתוב. עכשיו זה לא ההלכה. ההלכה היא כמו שכתוב אצלנו בפרשת בהר. אבל בפרשת משפטים זה מתואר אחרת. כאילו למי זה מיועד? רק לעניים ולחיות. אם אתה לא עני ואביון, אסור לך לאכול. ככה זה נשמע.

עכשיו זה לא נכון, שנייה אני רק רוצה לחדד, זה לא נכון מה שכתוב בפרשת משפטים. מה שכתוב אצלנו זה נכון, אז זה עוד מגדיל את הקושיה. מילא אתה מחלק את זה לפעמיים, חלק בפרשת משפטים וחלק פה, אבל זה סותר, ומה שכתוב שם זה לכאורה לא מדויק. כמובן זה לא באמת לא מדויק, אלא זה בא לבאר לנו שתי משמעויות שונות של מצוות השמיטה, כפי שתכף נסביר למה התורה כתבה את זה בדיוק כך. קודם כל בהמות זה נכון שאדם, אדם שיש לו בעלי חיים שמזונם מוטל עליו אז הוא צריך קודם לתת להם מזון ואחר כך לקחת לעצמו. אבל כאן אתה בכלל לא לוקח לכאורה. ואכלו, קודם כל כאן דווקא קודם האדם, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה. זה גם לא מדובר פה על בהמות שלי. זה חיית בר באה ואוכלת, שזה ודאי לא קודמת לאדם. אבל זה באמת דבר מפתיע.

ולכן צריך להבין שבספר שמות אמרנו שיש שתי מטרות, שתי משמעויות למצוות השמיטה. מטרה אחת זה חסד. כמו שיש מתנות עניים, לקט, שכחה, פאה, עוללות, כל מיני מעשרות ללויים. כמו שיש מצוות לתת לעני כל מיני מתנות. אז יש מצווה בשנה אחת להפקיר את כל השדה ואכלו אביוני עמך. זה מטרה אחת. אמנם גם אתה מותר לך לאכול, לא אמרתי שלא תאכל. אבל זה לא עיקר המטרה, אתה כל שנה אוכל. המטרה היא שהשנה יאכלו גם אביוני עמך. אז זה מטרה אחת, חסד, נתינה, צדקה. זה עניין אחד. אבל אם זו הייתה המטרה אז למה להפקיר? תן לעניים. אז לא הכל, אז תן במקום בשנה אחרת אתה נותן מעשר עני, בשנה השישית, השנה, תשאיר לעצמך מעשר ותן תשעים אחוז צדקה. אבל זה לא מה שכתוב, כתוב הפקר. אז אנחנו מבינים שמצד אחד ספר שמות, פרשת משפטים מלמד אותנו שאחת המשמעויות של שמיטה זה חסד ונתינה, אבל זה לא המשמעות היחידה.

יש משמעות אחרת וזה מה שמודגש אצלנו. אצלנו מודגש, כמו שאמרנו, שכולם שווים. לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך. כולם שווים. אתה והעבד, והבהמה שלך, וחיית הבר. כולם שווים. באמת ההלכה היא כמובן כך, שזה הפקר. ההפקר הזה, יש לו גם כן כמה משמעויות. עניין אחד זה חסד. בדרך הטבע, נזכיר, שבזמן התורה האנשים היו מתפרנסים תשעים, תשעים ושמונה אחוז מהאנשים היו מתפרנסים מחקלאות. מי שיש לו אדמה, יכול להתפרנס. מי שאין לו אדמה ממה הוא מתפרנס? אז קודם כל הוא עני. צאן ובקר צריכים קרקע, איפה אתה רועה אותם? אז יש אדמה שיותר מתאימה למרעה, ויש אדמה שיותר מתאימה לחקלאות. אבל גם מי שמגדל צאן ובקר צריך קרקע. ולכן מי שאין לו קרקע ממה הוא מתפרנס? עבודה שהיא יומית, הוא שכיר אצל בעל הקרקע. ולכן בדרך כלל הוא מתפרנס הרבה יותר בדוחק. לא היה שכר מינימום. אז אפשר, יש כאלה. ובדרך כלל אם הוא רוצה להיות עשיר אז הוא גם בעל קרקע וגם בעל אומנות. אדם שהוא רק בעל אומנות אז זה תלוי. אם הוא ממש אומן, מותג, שכולם באים לקנות דווקא אצלו, יכול להרוויח. טוב. אבל אם זה עוד קדר אז מרוויח אבל יחסית בצמצום. ולכן אומרת התורה, פעם בשבע שנים, קודם כל יש פה עניין של חסד. פעם בשבע שנים אתה מפקיר את הרכוש, וכך את כל הפירות, וכך בעצם העניים גם להם בשנה הזאת יש להם מה לאכול בדיוק כמוך.

אבל זה ודאי לא המטרה העיקרית. זה מה שמודגש אולי בספר שמות, אבל זה לא המטרה העיקרית. שהרי אז למה לא לעבוד באדמה? אדרבה, אולי אני אעבוד באדמה, אצמיח הרבה יותר יבול. אם אני לא עובד זה פחות פירות צומחים. ירקות בכלל לא יצמחו, בקושי יצמחו. אז במקום שאני אפקיר ואנטוש, להיפך, אני אעבוד ואתרום. לא. כי זה לא המטרה העיקרית. זה מטרה אחת, אבל מטרה נוספת זה קודם כל השוויון. השוויון, יש בו גם כן שני רבדים. רובד אחד זה רובד חברתי, זה לא רק אני נותן, ברגע שאני נותן אני עדיין מרגיש מעליך. אני תורם לך, אני נותן. תמיד אומרים שנזכה תמיד להיות מהנותנים ולא מהצד של המקבל. ראיתי לאחרונה איזו בדיחה שזימנו אבא אחד לבית הספר של הבן שלו, וקראו לאבא להיפגש עם המנהל. דבר חמור, הבן שלך נתן כמה אגרופים לילד אחר. אמר האבא: זה החינוך שחינכתי אותו! תמיד להיות מהצד הנותן ולא מהצד המקבל. כן, אבי, סליחה, עצרתי אותך באמצע. זה היה לדברי קודש, לצורך הבדיחה עצרתי אותך. יש גם עניין של אמונה, שכל השנה שיספיק לך גם לשנה השישית. נכון.

אז יש כאן כמה וכמה רבדים. רובד אחד זה קודם כל השוויון, ההבנה שאני לא מעליך גם אם אני נותן לך. זה הקרקע שלי? לא, היא לא שלי, זה הפקר. עכשיו כולם שווים בזה. אני כמו השכיר, אני כמו העבד, כל אחד ואחד יכול לבוא לקחת. זה לא אני שנותן לך, זה שייך לקדוש ברוך הוא. כמובן, יש פה גם ניסיון של אמונה. כמו בהרבה דברים, גם פה יש ניסיון של אמונה שציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים. שאדם שמאמין בזה, כתוב גיבורי כוח עושה דברו לשמוע בקול דברו אלו שומרי שביעית. באמת זה לא דבר קל. דרך אגב, גם היום יש חקלאים, רוב החקלאים עושים על פי היתר מכירה. אבל יש חקלאים שעושים אוצר בית דין, ובאמת מרוויחים בדרך כלל פחות. ובאמת לא עובדים בפועל בשנת השמיטה. וסיפר לי חבר של אבא שלי, שגר ברמת הגולן, שכן שלו ליד הבית שהוא חקלאי והוא שומר על השמיטה קלה כבחמורה, הוא לא עובד בשמיטה בכלל, לא מוכר את הקרקע לגוי, והוא אומר מדהים שהוא רואה את התבואה בשנה השישית, כל פעם שפע אדיר, פי שלוש. ממש, מתקיים הפסוק וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים, ממש דבר מדהים. היה רגיל לזרוע שישה קילו, לקצור שש, והיה קוצר שמונה עשרה קילו בשנה השישית. מדהים. פי שלוש פשוטו כמשמעו. מי שהולך לירושלים, כמה פעמים יוצאים לראות בשנת שמיטה, שומרי שנת שמיטה בפעם הבאה, הראיה שכן שומרים. כן.

מה שאני רוצה לומר שיש פה בעצם משמעויות שונות, דגשים שונים. קודם כל, בספר שמות אומרים לך, המטרה היא קודם כל ואכלו אביוני עמך. ברור שגם לך מותר לאכול. לא אמרתי שלא תאכל. אבל בעיקרון, המטרה היא ואכלו אביוני עמך. זה חסד, זה נתינה. זה מטרה אחת של שנת השמיטה. אבל זה לא המטרה היחידה. מטרה נוספת מודגשת אצלנו, שמודגשת גם בשוויון, אבל גם ברובד נוסף שמוגדש אצלנו שכתוב ושבתה הארץ שבת לה'. מה פירוש שבת לה'? זה כמו יום השבת. שדרך אגב, גם יום השבת נאמר שבת, וביום השביעי שבת לה' אלוקיך. כמו שאנחנו אומרים בקידוש, זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוקיך. האשכנזים אומרים את זה בקידוש, הספרדים מדלגים על הקטע הזה, אבל על כל פנים כולם אומרים את זה. זה עשרת הדיברות. לא אומרים את זה בקידוש אבל אומרים את זה בספר תורה, אין הבדלים. על כל פנים, גם יום השבת נקרא שבת לה'. הקדוש ברוך הוא בירך את יום השבת וקידש אותו מכל הימים מכל הזמנים, וגם שנת השמיטה היא קדושה.

זה לא רק עניין חברתי, זה לא רק עניין של נתינה, זה לא רק עניין אפילו של ניסיון באמונה, זו קדושה בזמן. כל השביעין חביבין ושנת השמיטה היא קדושה. אז כמו שביום השבת, האדם מישראל אסור לו לעשות שום מלאכה, בשנת שמיטה הארץ שובתת. אז אתה לא עושה מלאכה בארץ, לא עובדים באדמה. כך כותב הרב קוק בספר שהוא כתב שבת הארץ. בעיקרון הוא כתב פירוש על הלכות שביעית לרמב"ם. פירוש הלכתי, בעיון. אבל בהקדמה הוא כותב כך: היחיד מתנער מחיי חול לפרקים קרובים בכל שבת. בא השבת באה מנוחה. האדם בשבת הוא מתנער מחיי החול ובמה הוא עוסק בשבת? בקודש. ביותר תפילה, יותר לימוד תורה. כך צריכה להיות השבת. פה בבית הכנסת שלנו אנחנו זוכים שיש שעות רבות של שיעורי תורה בשבת. מנחה גדולה באחת וחצי, ואז שיעור של יעקב בתנ"ך, ואחר כך שיעור של הרב מתתיהו בן יעקב, עונג שבת, שיעור שלי בפרקי אבות, מנחה, סעודה שלישית מדברי תורה. עכשיו, לא כל אחד נשאר מאחת וחצי עד צאת השבת עד שמונה. אבל יש הרבה שיעורי תורה והציבור מוזמן וזה דבר בעל ערך. להיות כמה שיותר, להרבות במזון רוחני לנשמה בשבת. לא הזכרתי אבל יש גם שיעור לפני התפילה בבוקר, ברוך השם, יש הרבה מה להרבות תורה ולהרבות קדושה בשבת. הנפש מתחילה להשתחרר מכבליה.

ואת אותה פעולה, כך אומר הרב קוק, את אותה פעולה שהשבת פועלת על היחיד, השמיטה פועלת על האומה בכללה. ועם ישראל, כיוון שהוא עם קדוש לה' אלוקיך, אז לעם ישראל יש צורך שנה שלמה לפרוש מחיי החברה של החול ולהתמקד בקודש. ולכן בימינו זה לא בדיוק עובד ככה, כי אנחנו לא חקלאים. בזמן חז"ל, בזמן התורה אז באמת שנה שלמה לא היו עובדים. לא היו עובדים! ממה מתפרנסים? הולכים, הכל הפקר, לך תקטוף. עגבניות, מלפפונים, הכל בחינם, הכל בחינם אבל הכל אין הרבה. אתה מצטמצם יותר מבחינה חומרית ומתמקד יותר שנה של לימוד תורה. כמו שנת שבתון, שאתה יושב ולומד תורה. אבל בימינו שאין לנו את המציאות הזאת ואנחנו עובדים, כל אחד, בדרך כלל אנחנו לא חקלאים, היום פחות משני אחוז באוכלוסייה חקלאים. אז לכן המשימה היא כן לקחת את העקרונות הללו. גם של נתינה וחסד, גם של מקום לנשמה, גם של התנתקות מכל המרוץ האינסופי של חיי חברה ושל לחץ כלכלי ואחר. לעצור רגע את המרוץ המטורף של החיים ולהתמקד בנשמה. אז היחיד עושה את זה פעם בשבוע ביום השבת, האומה צריכה לעשות את זה פעם בשבע שנים למשך שנה שלמה. וזה עניינה של שנת השמיטה, שבת לה'. רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

שיעור ב — שתי קומות בשמיטה

ערב טוב ברשות מוריי ורבותיי. דברי התורה לעילוי נשמת מיכאל בוזגלו בן מסעודה, שבשבת זה יום פקודת שנתו. מצוות השמיטה, אנחנו עכשיו בשנת שמיטה, ומצוות השמיטה מופיעה כידוע בתחילת הפרשה, "ושבתה הארץ שבת לה'". אבל הדבר המעניין, שמצוות השמיטה כבר הוזכרה בספר שמות בפרשת משפטים. ואם כן נשאלת השאלה, למה התורה כותבת את הדבר הזה פעמיים? למה לא לרכז? אם יש לך כמה דברים להגיד, תגיד הכל בספר שמות או הכל בספר ויקרא. והאמת היא שזה מוזכר עוד פעם גם בספר דברים, אבל בספר דברים מוזכרת לא סיכום שמיטת כספים, שבסוף שנת שמיטה שומטים את החובות. אז תגיד אוקיי, זה דבר בפני עצמו. אבל מכאן אתה למד שאם מצווה חוזרת על עצמה כמה פעמים, בכל פעם רוצים ללמד אותך משהו נפרד. אז בספר דברים אני מבין שרצו בנפרד ללמד על שמיטת כספים. אבל למה זה מופיע גם בשמות וגם בויקרא?

אז אנחנו מבינים שיש בזה כנראה שתי בחינות, שני צדדים שצריך להתבונן בהם במצוות השמיטה. באופן בולט במצוות השמיטה אפשר לראות את הדברים בשאלה מי אמור לאכול… רבותיי זה מפריע, בבקשה, לא עכשיו. מי אמור לאכול את פירות השמיטה? או, אז השאלה היא איפה אתה קורא. בספר שמות כתוב שש שנים תזרע, זה כתוב שמות כ"ג, "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך". זאת אומרת, בספר שמות כתוב לך שהמטרה היא לטובת העניים. אומנם לא הכל אוכלים עניים, כתוב "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה", את מה שיישאר יאכלו החיות והבהמות. אבל בעיקר מי אוכל ראשון? אביוני עמך. משמע, נכון, לא סתם אביונים, אביונים שבעמך. בוודאי, כיוון שלהלכה זה הפקר אז ידוע שכמובן הפקר כל אחד יכול לבוא לקחת. גם אדם שהוא לא אביון להלכה יכול לבוא לקחת.

וזה בעצם מופיע בפרשת השבוע שלנו. מה כתוב אצלנו? "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". אז האחרונים מוזכרים פה גם כן כבהמות וחיות, כי גם להם מותר לאכול מן הפירות של השמיטה. אבל מי מוזכר פה ראשון? בספר שמות מי מוזכר ראשון? האביונים. פה מי מוזכר ראשון? אתה. "לך". "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך" – קודם כל לך. קודם אתה. תאכל בכיף. משהו צריך לאכול. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אבל גם לחם אפשר לאכול. לחם בסוף, המצמיח מן הארץ, המוציא לחם מן הארץ, אז בסוף זה חיטה, והחיטה הזאת היא גדלה בשנת שמיטה. או לא משנה, כל מה שאתה אוכל. אז "והייתה שבת הארץ לכם, לך". אז לא רק לך, גם "לעבדך ולאמתך". כי בסופו של דבר גם העבד והאמה הם בעצם שייכים לך. כשלאדם יש עבד או אמה, מי אחראי לפרנס אותם? מי אחראי לתת להם לאכול? בעל הבית. אז זה עוד פעם לטובתך. לא מוזכרים פה בכלל עניים. מוזכר פה קודם כל אתה, אחר כך עבדך ואמתך, שזה בסוף גם כן הוצאות שלך.

ואחר כך כתוב "ולשכירך ולתושבך". השכיר לא בהכרח חייב להיות עני. לא, השכיר זה לא אחריותך להאכיל אותו, תלוי. תלוי, יש לפעמים שכיר שחלק מהשכר שלו אתה מביא לו ארוחת צהריים באמצע העבודה. תלוי מה כתוב בחוזה, תלוי מה מנהג המדינה. על כל פנים, האביונים לא מוזכרים פה בכלל. לא כתוב פה לא עני ולא אביון. אמרתי שיש הבדל, למה פעם זה מופיע עני, פעם דל, פעם אביון? שאלה יפה, לא קשורה לענייננו. יש לה תשובה, אני לא אעסוק בזה כרגע. אני אגיד רק ברמז שהגמרא אומרת שיש שבעה שמות לעני. שבעה, לא שניים או שלושה, שבעה. ובוודאי, לא סתם, אם התורה נותנת שבעה שמות אז לכל שם יש משמעות, אבל זה לא הנושא שלנו כרגע. הנושא שלנו זה שנת השמיטה. וכאמור, אנחנו רואים שבספר שמות נאמר "ואכלו אביוני עמך", בספר ויקרא נאמר קודם כל "לך, לעבדך, לאמתך, לשכירך ולתושבך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך".

אז אם כן, אנחנו יודעים שלהלכה, כאמור, מותר לכל אדם. זה הפקר. הפקר זה אומר בין לעניים, בין לעשירים. גם אדם שהוא עני וגם אדם שהוא עשיר מותר לו לקחת. אז אומנם, חז"ל כן הגבילו את זה. להלכה, התירו לאדם לקחת רק לצריכה ביתית. לומדים מהפסוק "לאוכלה", "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" – לאוכלה ולא לסחורה. אסור לך לסחור בפירות שביעית, אל תעשה מזה ביזנס, זה לא פרנסה. אבל לקחת, לקחת הביתה לאכול – קח. כמה שצורך משפחתך, אתה יכול לקחת. יש הגדרה בחז"ל, הגדרה של מזון שלוש סעודות. מזון של שלוש סעודות אתה יכול לקחת. סיימת? תלך תיקח עוד. אבל אל תבזוז את השדה, כי זה אמור להספיק באמת לכולם. להשקות מותר, להשקות כמה שהעץ צריך בשביל לשרוד, לא בשביל שיתפתח.

עכשיו אם נשים לב, המטרה בספר שמות מציגה פן אחד של מצוות השמיטה. צריך לזכור שבימי קדם מי היו העשירים? מה הבדיל בין העשירים לעניים? השדות. הקרקעות. מי שהיה לו קרקע היה עשיר. מי שלא היה לו קרקע היה עני. היום זה לא בהכרח. קודם כל, לא קרקע חקלאית. קרקע חקלאית היא לא זאת שהופכת את האדם לעשיר. מי שיש לו נדל"ן, בעיקר של מגורים, אז זה נחשב נכס רציני. אבל עדיין, יש אנשים שמעדיפים להשקיע בשוק ההון, לא דווקא בנדל"ן. אדם יש לו עסק, יכול להיות שהוא גר בשכירות אבל יש לו עסק והעסק עובד, והוא מעסיק עובדים, והוא ברוך השם מתפרנס יפה מאוד, למרות שבוודאי הוא לא חקלאי ואפילו אין לו קרקע משלו. אבל פעם, מי שלא היה לו קרקע פרנסתו הייתה רק בתור השכר שבעל הקרקע היה נותן לו. ובסופו של דבר בעל הקרקע הוא בעל ההון, הוא בעל הנכס עצמו, וממילא הוא זה שמרוויח יותר. ולכן המיוחד בשנת השמיטה, וזה מה שמודגש בספר שמות, שיש כאן איזה שהוא שוויון חברתי. לא לגמרי שוויון, אבל שנה אחת שבה כולם שווים. גם בעל הקרקע וגם השכיר או העני, כולם שווים. זה הפקר וזה שייך לכולם. ולכן בשנת השמיטה אין הבדל בין עניים לעשירים. כולם באים בשווה אל השדה.

אז זה המטרה שמודגשת בספר שמות. אבל אם זו הייתה המטרה היחידה של השמיטה, אז הייתי מצפה שזה יהיה כמו מתנות עניים. הרי כל שנה יש לקט, שכחה, פאה, מתנות עניים, אז אולי ניתן גם בשמיטה את הכל לעניים? שנה אחת תן הכל לעניים. לא, גם אתה יכול לקחת. ולכן זה המטרה השנייה של השמיטה, שמודגשת בפרשת בהר בספר ויקרא. כאן אנחנו רואים שהפירות של השנה השביעית לא נזנחים דווקא לעניים אלא "לך", גם אתה רשאי לאכול. ולכן הדגש כאן הוא לא עניין חברתי אלא הדגש כאן הוא הקדושה.

הדגש כאן, "ושבתה הארץ שבת לה'". כשאנחנו שובתים בשנת השמיטה זה כמו שבת. כותב הרב קוק, הוא כתב ספר בשם "שבת הארץ" על השמיטה, שזה בעצם הערות ופירושים על הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל. אז כותב הרב קוק שהשמיטה לעם זה כמו השבת לאדם היחיד. כמו שאדם יחיד שישה ימים טורח, מתרוצץ, מתפרנס, עובד קשה, ואז יש לו את השבת שהיא אמורה להיות יום יותר רוחני, כך צריכה להיות השמיטה ברמה הלאומית. לא רק לאדמה, אלא לעם ישראל כולו, כעם. עם שלם, אנחנו לא זוכים לזה עכשיו, אבל במצב האידיאלי שמיטה זה בעצם שנה שבה עם שלם עוזב את ענייני העולם הזה. במה הוא מתעסק עכשיו? בעניינים רוחניים.

אני זכיתי השבוע, אתמול למעשה, הייתי באיזה סיור עם קבוצה של מחנכים. היינו בסיור בהרי השומרון. אז היה מרתק, היינו בכמה וכמה מקומות. בסופו של דבר הגענו להר ברכה. היינו שם, כל הסיור היה באזור שכם, יישובים סביב שכם, איתמר, אלון מורה, הר ברכה. יש שם גם את יצהר אבל שם לא ביקרנו, דווקא שם יש לי אח ואחות שגרים. אבל ביקרנו ביישובים אחרים באזור. הגענו להר ברכה, שם אכלנו ארוחת צהריים במסעדה שמה, שנבנתה סביב, בתוך יקב. יש להם שמה כרם. הנביא ירמיהו מנבא: "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים וחיללו". כלומר, יבוא יום שעוד ימשיכו, יחזרו אחרי החורבן… ירמיהו מנבא על החורבן, אבל אומר עוד יבוא יום ויחזרו לטוע כרמים בהרי שומרון. תדעו שכשהגענו לארץ ישראל לפני יותר מ-74 שנים, לפני הקמת המדינה כידוע, אבל כשהתחילו להקים יישובים בשומרון, זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. כבשו את יהודה ושומרון בששת הימים, אבל לא התחילו להקים יישובים. הקימו יישוב אחד, כפר עציון בגוש עציון, זה יישוב שהקימו מיד אחרי ששת הימים. אחר כך התיישבו בחברון, ורק אחרי מלחמת יום הכיפורים התחילו להקים יישובים. הייתה על זה התנגדות גדולה. בהתחלה הייתה ממשלת מפלגת העבודה, והם התנגדו לזה מאוד. דרך אגב, אחד היחידים במפלגת העבודה שתמך בזמנו בהתיישבות ביהודה ושומרון היה שמעון פרס. מעניין. ובסופו של דבר מי שהוביל בעיקר מתוך הממשלה, בהתחלה אפילו לא היה בכנסת, זה היה אריאל שרון. שבנה. גם החריב, אבל לצורך העניין בהתחלה הוא גם בנה.

וכשהתחילו להקים שם יישובים אז רצו לעסוק בחקלאות. עכשיו, הם ראו מה הערבים מגדלים באזור. ביהודה, באזור יהודה בדרום יותר, באזור של הר חברון וכולי, מלא כרמים. אבל בשומרון – רק זיתים. אמרו טוב, כנראה פה זה לא שייך לכרמים. באו אנשי גוש אמונים ואמרו: סליחה, מה זה לא שייך לכרמים? הנביא ירמיהו אומר לך "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון", אז אנחנו חייבים לקיים את זה. נטעו כרמים, אמרו להם זה לא מתאים, לא תצליחו… נטעו כרמים, והם כל שנה גורפים שמה מדליות זהב בתחרויות בינלאומיות, תחרויות בעולם. אז שם באותה מסעדה, יש שם מסעדה בתוך הכרם, משהו מקום יפה כזה, אז אכלנו שם ארוחת צהריים. "יקב ברכה" ככה הם נקראים. יש שם היום בשומרון הרבה מאוד יקבי בוטיק בעיקר, זה לא יקבים ענקיים. הם נותנים את הענבים שלהם, משווקים אותם גם ליקבי כרמל מזרחי וגם ליקבי ברקן ועוד, אבל יש שם גם הרבה מאוד יקבים קטנים אבל מאוד מאוד איכותיים.

על כל פנים, דיברנו שם עם בעל היקב, עם בעל הכרם, והוא סיפר לנו על העניין. הוא סיפר איך הוא הקים את הכרם וכולי. ואז הוא סיפר שהשנה, שנת שמיטה. בשנה הקודמת, שמיטה קודמת, הוא עשה אוצר בית דין. השנה הוא החליט, הוא שומט. הוא עוזב, לא עושה כלום. חסך במשך השנים והשנה הוא לא עובד. אז יש לו את המסעדה, בכל זאת מסעדה שהוא מתפרנס ממנה. במסעדה יש אוכל, יש גם יין, אבל זה יין משנים קודמות. השנה הוא לא מגדל שום דבר בכרמים. עכשיו, את הכרמים הוא גוזם אותם לפני השמיטה. זה נקרא, יש לזה איזה שם… הוא גזם אותם לגמרי לפני השמיטה, ככה שממש הם שנה לא קורה להם כלום. לא מגדלים כלום. לא, לזמור זה כשזומרים כדי שיצמח. יש מילה אחרת, לפסל, זה נקרא לפסל בגפנים. פיסול. זה מלשון המשנה. לפסל בגפנים, אז אין מה לתת לאביונים. לא, זה צומח קצת, אבל זה לא מצמיח הרבה. יש קצת פירות שצומחים, מי שרוצה יכול לקחת, זה הפקר, כל אחד יכול לבוא לקחת. אבל בפועל הוא לא… זהו, אומר "שמיטה, אז אני לא נוגע". זה באמת דבר מדהים. זה מה שחז"ל אומרים "גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו – אלו שומרי שמיטה". זה באמת לא פשוט, זה סוג של גבורה, להגיד זהו, השנה אני לא מתפרנס מזה, ובדרך כלל זה עיקר הפרנסה שלו. אז זה דבר מעניין.

על כל פנים, אנחנו רואים שהביטוי הזה של השבת חוזר פעמיים. "ושבתה הארץ שבת לה'", ועוד פעם "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'". אז הביטוי הזה "שבת לה'" שהוא מופיע גם לגבי השמיטה, מופיע גם לגבי השבת. גם בשבת אנחנו אומרים "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך לא תעשה כל מלאכה". אז למה השבת נקראת "שבת לה'"? כי הקדוש ברוך הוא בירך את יום השבת וקידש אותו. כך גם השמיטה, זה הנקודה שהיא "שבת לה'", יש לה קדושה מיוחדת.

אז בעצם אנחנו מבינים שכאשר התורה מביאה פעמיים את מצוות השמיטה, זה באמת כי יש שתי קומות במצוות השמיטה. קומה אחת זה קומה חברתית, שגם לדאוג לעניים, הכל הפקר, העני והעשיר שווים. זה אפילו לא שהעשיר נותן לעני. שניהם באים לשדה שווים. תגיד בשנה אחרת ההוא נותן וההוא צריך לקבל, זה בושה קצת לקבל. אבל פה, זה לא שייך לעשיר, זה שייך לכולם. כל אחד יכול לבוא ולקחת. זה עניין אחד. הקומה השנייה, זה קומת הקדושה. "שבת לה'", "ושבתה הארץ שבת לה'". "שבת שבתון תהיה לארץ". עד כדי כך. ללמדך שיש כאן קדושת ארץ ישראל, שצריכה להקרין על קדושה לעם שלם. עם שלם של שנה שלמה אמור לעזוב את כל העבודה בעצם, ולעסוק בעניינים הרוחניים, שהם העניין העיקרי של עם ישראל. זה הייחודיות שלנו, התורה שאותה אנחנו לומדים ומקיימים, והמוסר האלוקי ועבודת השם שבה אנחנו עוסקים.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.