בלוג

צהריים טובים. השיעור הזה שיעור של פרשת השבוע לאור החסידות. בכל שבוע אנחנו לוקחים נושא מתוך הפרשה ומעמיקים בו לאור תורתם של גדולי החסידות. היום אנחנו נלמד מתוך תורתו של האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. הלוא הוא רבי שניאור זלמן מליאדי, שהוא גם מחבר ספר התניא. מלבד ספר התניא שהוא ספר על עבודת השם לאור החסידות ברובד מאוד שכלי, האדמו"ר הזקן מאוד הדגיש את זה שהוא ככה מכניס את השכל לתוך החסידות, לא רק רגש אלא הרבה שכל בעבודת השם. ולכן הוא קרא לזרם שלו בחסידות חב"ד, לאמור חכמה, בינה ודעת. אבל מלבד ספר התניא המפורסם כתב האדמו"ר הזקן גם עוד כמה ספרים, ביניהם "תורה אור" ו"ליקוטי תורה" על פרשיות השבוע. ואנחנו נלמד היום משהו מתוך ליקוטי תורה על פרשת אמור. לא, רק זה, אחד לכל אחד תחלק למי שאין, תודה.

בפרשה כזאת, פרשת אמור, נגיד קודם כל איזה משפט כללי. ספר ויקרא כולו הוא ספר של קדושה. והקדושה מתגלה בספר ויקרא בעולם שנה ונפש. כלומר, מקום זמן ואדם. בספר יצירה, שהוא ספר קבלה שמיוחס לאברהם אבינו עליו השלום. סיפור בסוגריים, כשאני למדתי פה שיעור א' לפני 34 שנים, והייתי אוהב להיכנס לספרייה, ומדי פעם ככה לשלוף סתם ספר אקראי להכיר כל מיני שו"תים, כל מיני זה, קצת לפתוח את האופקים, להכיר קצת יותר את הספרות התורנית, את ארון הספרים היהודי. טוב, אני פותח איזה ספר, אני רואה ספר יצירה. התלהבתי, אני מאוד נמשך ליצירה, יצירתיות, זה מאוד מעניין אותי. אז אני פותח, בעמוד הראשון, הלוא הוא ספר קבלה מיוחס לאברהם אבינו עליו השלום. מיד סגרתי בבהלה והחזרתי את הספר למקום. אבל אחד הדברים שרבי יהודה הלוי גם בספר הכוזרי מצטט מתוך ספר יצירה, שנאמר בו עולם שנה ונפש הם עדים נאמנים על אחדות האלוה. ובעצם הכוונה היא המקום, הזמן והאדם, אלה דברים לכאורה שונים לגמרי זה מזה, לא רק שהם שונים זה מזה, אלא שגם העולם, הזמן והאדם הם מחולקים.

זאת אומרת העולם זה מקומות שונים. אם אתה נמצא פה כרגע, אתה לא יכול להיות בכל מקום אחר. אם אתה נמצא בזמן הזה, זה אומר שאתה פה ואתה לא בדורות אחרים ולא אתמול ולא… ואם אתה האדם שאתה, אז אתה יכול להכיר אנשים אחרים אבל אתה לא יכול להיות אנשים אחרים, אתה לא יכול לחוות אותם בצורה מלאה. אף על פי שזה דברים נפרדים, עצם זה שיש הרבה מאוד דברים שאתה רואה שמחוברים בעולם שנה ונפש, זה עדות על אחדות האלוה. שכל מקום, זמן ואדם שזה שלושה מישורים שונים לגמרי, מתאחדים. אנשים שונים שמתאחדים, מקומות שונים שמתאחדים, זמנים שונים שמתאחדים, ויש הרבה מה להרחיב בזה. אבל בספר ויקרא הקדושה מתגלה בעולם שנה ונפש. רוב ספר ויקרא מדבר על קדושת האדם. במה באה לידי ביטוי קדושת האדם בספר ויקרא? עריות, איסורי עריות, קדושים תהיו, היו פרושים מן העריות, נכון. אבל לא רק זה. רוב ספר ויקרא הוא תורת כהנים. הוא עוסק בכהנים שעליהם נאמר "וקידשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך". זאת אומרת עצם המעמד הזה של הכהונה הוא מעמד משמעותי והוא תופס את רוב ספר ויקרא. גם פרשיות הקורבנות שזה עבודת הכהנים, וזרקו בני אהרון הכהנים, ונתנו בני אהרון הכהנים וכולי וכולי, הכל זה בני אהרון הכהן. אז זה הקורבנות.

לאחר מכן טומאה וטהרה, אם זה צרעת שרק הכהן יכול לראות את הנגעים, אבל לא רק צרעת אלא כל טומאות וטהרות. גם טומאת יולדת וגם טומאה של זב וזבה ונידה וכדומה שמופיעים בפרשת מצורע. כל הטומאות הללו אומנם כל יהודי יכול להיות טמא, אבל אין לו בעיה להיות טמא. בסדר אז הוא נטמא. לא צריך אפילו להיטהר, אין שום עבירה בלהיות טמא, אין עבירה בלאכול אוכל טמא. אלא מה? אם אתה רוצה להיכנס למקדש בעצם בשלושת הרגלים, אז אתה צריך להיטהר. זו הסיבה שקוראים פרשת פרה לפני פסח. אבל הכהנים, חוץ ממה שבפרשה שלנו 'לנפש לא יטמא בעמיו', אסור להם להיטמא למת, מלבד שבעת הקרובים. שאר הטומאות יכולות לקרות להם, זה לא אשמתם. יולדת, אנחנו מקווים שאישה תהיה טמאה בטומאת יולדת. גם אם אשת כהן. אבל זה יוצר בעיה. כי מה הכהן בדרך כלל אוכל? תרומות. ואסור לאכול תרומה כאשר אתה טמא. אז הכהן צריך שיהיה לו גם אוכל לתת לאשתו כאשר היא טמאה, בטומאת נידה, בטומאת יולדת, אבל הכהנים באופן טבעי משתדלים כמה שיותר לשמור על קדושתם ועל טהרתם. אז לכן כל ספר ויקרא, כל החלק הראשון שלו בעיקר, עוסק בקדושת האדם.

הפרשה שלנו, פרשת אמור, עוברים גם לקדושת הזמן. שזה כל פרשיית המועדים. שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, סוכות, ראש השנה, יום כיפור. כל המועדים מופיעים בפרשה שלנו. ופרשת בהר בחוקותי שחותמות את ספר ויקרא עוסקות בעצם בקדושת המקום. איך זה קשור לקדושת המקום פרשת בהר בחוקותי? קודם כל שמיטה. זה מצוות התלויות בארץ. שמיטה ויובל. וזה לא רק שזה מצווה שקשורה לארץ, "והייתה שבת לארץ לכם לאוכלה", שבת זה שבת קודש. כמו שיש בזמן של האדם את השבת קודש, את שבת בראשית כל שבוע, יש גם את שנת השמיטה, שהיא שנת שבתון. שנת שבתון יהיה לארץ, זה זמן קדוש במקום הקדוש. לארץ ישראל יש שנה שהיא שנה קדושה. זה התאחדות פה של המקום ושל הזמן. אבל הדגש הוא על ארץ ישראל שהיא שומרת שבת, שנה שביעית. אבל זה לא זו בלבד, אלא שנת היובל, שוב זה זמן שהוא גם קשור למקום.

וכל ההמשך של פרשת בהר בחוקותי, פרשת בהר עוסקת הרבה ב"בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". צריך לגאול את הארץ. מה הכוונה? אדם מכר משדהו, אז אתה חייב לתת לו לאפשר לו לגאול את הארץ, לקנות אותה בחזרה. למה זה גאולה? כי גאולה זה כשדבר נמצא במקומו. ולכן, כאשר עם ישראל גולה מארצו, יכול להיות לו יושב על סיר הבשר במנהטן או באוסטרליה או לא משנה איפה, זה עדיין גלות. לעומת זאת ארץ ישראל, גם אם אוכלים לחם צר ומים לחץ, עדיין זו גאולה, כי עם ישראל נמצא במקומו. אז זה המושג. עכשיו, גם אדם שהיה לו נחלת אבותיו מאז יהושע בן נון שהוריש את ארץ ישראל לשבטים, וזו נחלת אבותיו והוא מכר אותה, אתה חייב לאפשר לו לקנות אותה בחזרה, כי זה גאולה בשביל הארץ. הארץ נגאלת כשהיא חוזרת למקומה. וגם פרשת בחוקותי שמדברת על הברכות והקללות, אז התורה אומרת "אז תרצה הארץ את שבתותיה". את כל שנות השמיטה שלא שמרתם, עכשיו הארץ משלימת. כלומר, הכל פה סביב המקום, הכל פה סביב קדושת הארץ. אז כאמור יש לנו פה את האדם, את הזמן ואת המקום. הפרשה שלנו מתחילה בעניין הכהנים, קדושת הכהנים, אבל אחר כך היא עוברת לקדושת המועדים, קדושת הזמן.

ואי אפשר שתמיד פרשת אמור חלה בספירת העומר. אז אי אפשר להתעלם מזה. אנחנו בדיוק היום 31 יום, שהם ארבעה שבועות ושלושה ימים לעומר. וזה זכות לעסוק ולברר את העומק של ספירת העומר בתוך ימי הספירה. אז בתוך ליקוטי תורה לפרשת אמור יש חלק שמדבר על ספירת העומר. יש פה דפים אם אתה רוצה. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". "הנה", אומר האדמו"ר הזקן, "וספרתם הוא לשון בהירות. כמו אבן ספיר". וזה לבד חידוש עצום. אני די בטוח שאם הייתי שואל אתכם על הפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת, מה זה וספרתם? מאיזה מילה זה בא? מה המשמעות של זה? אז התשובה היא פשוטה, נכון? ספירה. מספר, למנות. אתה מונה שבעה שבועות, אתה מונה 49 יום. אומר האדמו"ר הזקן, 'וספרתם' לשון בהירות, כמו אבן ספיר. וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות. נכון, יש בקבלה 10 ספירות. החסידות הולכת הכל לפי הקבלה. ובקבלה יש 10 ספירות. למה זה נקרא ספירות? זה קשור לאטמוספירה? כנראה שלא. זה קשור ל… לא יודע. זה שאלה. יש על זה כל מיני דעות.

אבל אדמו"ר הזקן אומר לנו כאן חידוש עצום. שכל העשר ספירות זה מלשון אבן ספיר. אבן ספיר היא אחת מאבני החושן, והיא אבן שקופה. זה המיוחד בה. לשון בהירות, כלומר זו אבן שקופה שהאור חודר דרכה ועובר הלאה. אז קודם כל מה המשמעות של עשר ספירות? מה זה בעצם העשר ספירות? איזה מושג כזה קבלי, מה לנו ולזה? קודם כל, בספירת העומר זה דבר שגם מי שלא עוסק בקבלה הרבה פעמים זה מאוד נוכח בספירת העומר. כי בהרבה מאוד סידורים, גם סידורים ספרדים, גם סידורים אשכנזים, קצת פחות בסידורים של אשכנז. שנוסח אשכנז זה יותר מתנגדים, המתנגדים לחסידות. אז הם פחות הכניסו את העשר ספירות לסידורים שלהם. אבל בוודאי בנוסח ספרד וגם בנוסח ספרדי, אז כתוב בסידורים נניח 31 יום, שהם 4 שבועות ו-3 ימים לעומר. זה אומר שאנחנו עכשיו בספירת תפארת שבהוד. כי אנחנו בשבוע החמישי. כל שבוע, זה רק שבעה שבועות, עם שבעה ימים כל שבוע. אז זה לא 10 ספירות, זה כנגד שבע הספירות התחתונות. כי שלוש הספירות העליונות הן ספירות שנקראות מוחין, הן ספירות עליונות, הן פחות באות לידי ביטוי בפועל במציאות הטבעית.

שבע הספירות התחתונות הן יותר דרכי ההתגלות של הקדוש ברוך הוא בעולם. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וזה גם כידוע כנגד שבעת האושפיזין בסוכות. חסד כנגד אברהם, גבורה כנגד יצחק – פחד יצחק, תפארת כנגד יעקב שהוא מאזן בין חסד וגבורה, נצח והוד כנגד משה ואהרון. משה זה מידת הנצח. תורת משה היא נצחית. כל דבר שהכין משה הוא נצחי. אפילו המן, שזה הדבר הכי לא נצחי בעולם, יש את 'צנצנת המן למשמרת לדורותיכם'. כל דבר שמשה נוגע בו זה נצח. אהרון זה הוד. זה קשור לבגדי הכהונה, להדר החיצוני וכולי. יוסף זה יסוד – צדיק יסוד עולם, ודוד המלך זה מלכות, זה פשוט. אז אם כן, גם בספירת העומר, בסידורים כתוב שאנחנו בתפארת שבהוד. זאת אומרת, השבוע החמישי, זה הספירה החמישית זה הוד, ואנחנו ביום השלישי, זה תפארת שבהוד. בנוסח ספרד יש אפילו איזה נוסח כזה שיהי רצון שלא כולם אומרים אותו, אבל יש נוסח כזה 'שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירת…' ספירה לא מתחלפת… כל לילה. זאת אומרת אתמול אמרנו ספירת גבורה שבהוד, והיום בעזרת השם נאמר לספירת תפארת שבהוד, ומחר נגיד לספירת נצח שבהוד, וכן הלאה.

למה קוראים לזה בעצם ספירות? הספירות האלה הם דרכי ההתגלות של הקדוש ברוך הוא בעולם. חסד וגבורה זה נורא קל להבין. הקדוש ברוך הוא מתגלה, לפעמים ממידת החסד, לפעמים ממידת הדין. שאר המידות קשה יותר להבין מה בדיוק הכוונה שלהם, באיזה אופן זה בדיוק אומר שהקדוש ברוך הוא מתגלה בעולם על ידם. אנחנו לא נעסוק בזה היום, בבירור כל שבע הספירות האלה ובטח לא בבירור כל העשר. אבל זה דרכי הנהגה שהקדוש ברוך הוא מנהיג בהם את עולמו. אומר האדמו"ר הזקן שבעצם למה זה נקרא עשר ספירות? לשון בהירות. כלומר, הקדוש ברוך הוא הוא כביכול, הוא אין סוף. והגילוי הכי הכי עליון שלו, זה כביכול אור אינסוף. זה לא באמת אור. אנחנו קוראים לזה אור כי זה האור שיש לנו בעולם הטבעי, זה הדבר הכי דומה לזה. האור זה לא דבר, האור כידוע בנוי מחלקיקים שנקראים פוטונים, ויש גלי אור, האור זה כן משהו מוחשי, אבל הוא לא נגלה לעין החלקיקים שלו וגם הגלים שלו. אתה רואה את מקור האור, ואתה רואה אור בחדר, אתה רואה את השמש ואתה רואה אור בעולם, אבל אתה לא רואה את ה… אנחנו קוראים לזה קרני השמש, כי בהזדמנויות שונות אנחנו רואים את קרן האור נשברת. אבל בעיקרון אנחנו לא לא שאנחנו רואים את קרני האור של השמש מגיעים לכל מקום. או את האור של החשמל מגיע לכל מקום… אנחנו רואים שהחדר מואר.

אז גם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הקדוש ברוך הוא מתגלה במשהו שאנחנו מכנים אותו אור אינסוף. כי זה מצד אחד משהו אינסופי לחלוטין. מצד שני זה מאיר. מה הכוונה מאיר? זה קודם כל מופשט כזה, אנחנו לא יכולים לתפוס את זה מבחינה גשמית. וזה מחיה את העולם, ונותן אור וטוב לעולם, ונותן שמחה וחיות ופנימיות ונשמה. אז מכנים את זה בשם אור. וכל הספירות הם בעצם שלבים. האור אינסוף הוא סובב כל עלמין, הוא מעל כל העולמות. יש כמה וכמה עולמות מעל העולם שלנו. ובכל עולם ועולם יש 10 ספירות. והספירות הם בעצם, מצד אחד, מדרגות שמבדילות בין הקדוש ברוך הוא ובינינו. וכל ספירה… יש עשר ספירות בכל עולם וכל ספירה נחלקת לעשר וכל תת-ספירה נחלקת לעוד עשר וכן הלאה עד אין סוף. יש אינסוף מדרגות בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. אז הספירות האלה מצד אחד מבדילות, אבל מצד שני מחברות. כי המסכים האלה כביכול המון המון מסכים, המון המון מחיצות שמבדילות בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, אבל הם מחיצות שקופות. זה הכוונה לאבן ספיר. זה מסך אבל האור חודר דרכו.

אם היה האור האינסופי מגיע אלינו, לא יראני האדם וחי. לא היינו מסוגלים לעמוד בו. לא בגלל שזה אור ששורף והורג, פשוט כי הנשמה הייתה מתאיינת, היא הייתה כמו פירור מתכת שנשאב לאיזה מגנט רב עוצמה. ככה הנשמה הייתה מיד נשאבת אל הקדוש ברוך הוא. לכן חסד עשה הקדוש ברוך הוא שהוא קצת רחוק מאיתנו. וכל המרחק הזה זה כל מיני דרכים שונות שאנחנו קוראים להם 'ספירות', דרכים שבהם מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו, אבל הם בעצם מבדילים, אבל גם מאפשרים את העברת האור. ולכן הספירות נקראות לשון 'בהירות'. וגם 'וספרתם לכם', אומר האדמו"ר הזקן, זה גם כן לשון בהירות. היינו להמשיך עשר ספירות שיאירו לכם למטה. כלומר, גם אתה צריך להיות אבן ספיר. אתה צריך להיות צינור שקוף להעברת האור האלוקי לעולם. להמשיך את העשר ספירות שיאירו לכם למטה, שיאירו בעולם. הפסוק אומר עוונותיכם היו מבדילים בין השם וביניכם. והתיקון הוא, שהעוונות הם לא יבדילו. שאתה לא תהיה איזה רק איזשהו גוף עכור, עבה, גשמי, מחוספס, אלא שהגוף שלך יהיה בביטוי, אתה מבטל אותו כלפי הקדוש ברוך הוא, בביטול, ואתה אומר אני רוצה להיות כלי לאור האלוקי. והאור עובר דרכי ומתגלה בעולם.

באותו ספר יצירה שכבר הזכרנו, ממש בהתחלה של ספר יצירה במשפט הראשון, הוא אומר כך, בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חכמה, חקק, י"ה, י-ה-ו-ה צבאות, את עולמו. בשלושה ספרים. בספר וספר וסיפור. עד כאן לשון של ספר יצירה. יש על זה הרבה פירושים. ובעיקר הבאתי את זה בשביל שלושת המילים האחרונות. ספר וספר וסיפור, אפילו איך לקרוא את זה, זה לא ברור, זה לא מנוקד ספר יצירה. אז יש מי שאומר שזה בעצם סופר, ספר וסיפור. כלומר, ככה למשל בחב"ד דווקא מסבירים. אנחנו לומדים היום את אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד. אבל אני רוצה להגיד איזה כיוון קצת אחר. בחב"ד בכל אופן אומרים שהסופר זה הקדוש ברוך הוא. הוא כותב ספר, ובספר מסופר סיפור. הספר זה התורה והסיפור זה בעצם סיפור על עם ישראל. זה מתכתב עם מה שחז"ל אומרים אורייתא קוב"ה וישראל חד הם. התורה, הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. אז גם פה, סופר, ספר וסיפור. הקדוש ברוך הוא, התורה ועם ישראל. אבל לא כתוב סופר. וספר וסי… אומנם זה לא מנוקד אבל ו' אין שם. אז זה קצת דחוק לומר שזו הכוונה.

יש הרבה פירושים אחרים. יש כאלה שאומרים ספר וספר וסיפור. אבל יש פירוש, אני לא זוכר בדיוק, אם אני לא טועה זה הגר"א אומר את זה אבל אני לא סגור על זה. שאומר שזה ספר וסְפָר וסיפור. וסְפָר הכוונה היא ספירה. לספור. המספרים, עצם זה שיש מספרים, וכמה מספרים יש בעולם? כמובן אינסוף. אפילו בין אפס לאחד יש אינסוף מספרים. בודאי שבין אפס לאינסוף. אז יש משהו רוחני במתמטיקה, שהקדוש ברוך הוא ברא את המספרים. וואו. זה חתיכת דבר. זה אירוע שהקדוש ברוך הוא בורא ספירה. כי הספירה הזאת, המספרים האלה זה לא מקרה ש'וספרתם לכם' זה הלשון של לספור, למנות. ואדמו"ר הזקן אומר, רגע, אבל זה בכלל ספירות, זה בכלל אבן ספיר, זה בהירות, זה שקיפות. זה קשור. כי באמת כשהקדוש ברוך הוא בורא מספרים הוא בורא בעצם את האינסוף שנמצא בתוך הסוף, שנמצא בתוך העולם המוגבל. אנחנו נמצאים בעולם חומרי, מוגבל. ויש פה אינסוף מספרים. כאמור אפילו בין 0 ל-1, אפילו בין 0 ל-0.1 יש אינסוף מספרים, וכן הלאה. דרך אגב בסוגריים, אחד הדברים המיוחדים הרי יש לנו הרבה מספרים שהם עצמם אינסופיים, כמו למשל שליש, שזה שבר שיחסית קל להבין אותו, אתה לוקח שליש מהעוגה. אבל איך כותבים אותו בכתיבה עשרונית? 0.333, שלוש נקודות.

טוב, המספר הכי מובהק ויוצא דופן בעניין הזה הוא פאי. פאי הוא בעצם, אם אתה לוקח את ההיקף של המעגל, חלקי הקוטר, חלקי הקו שבתוכו, אז זה הפאי שהוא מספר אינסופי. כלומר לא שלוש, שלוש, שלוש. כל ספירה שתלך אחרי הנקודה, זה ספרה אחרת. ואפשר, תסתכלו בויקיפדיה תראו שמה, לא יודע, לא בדקתי אבל אני מניח שבטח יש שמה איזה אלפי ספרות אחרי הנקודה. ועוד יש, אינסוף. וזה מאוד קשור, כי חז"ל בתורת הקבלה מדברים על זה שהקדוש ברוך הוא בכלל איך הוא בורא את העולם, הרי זה אור, הקדוש ברוך הוא מגלה אור אינסוף, זה אור אינסופי, אין בכלל מקום למשהו אחר, זה אינסוף. אז הקדוש ברוך הוא מצמצם את שכינתו באמצע האינסוף, הוא מצמצם את שכינתו, יוצר איזה שהוא כדור, כאילו ריק מהאור האלוקי, ואז הוא מכניס בתוכו קו של אור אלוקי שמאיר בתוכו. אז היחס בין ההיקף לבין הקו, זה אינסוף, זה פאי. זאת אומרת, יש פה בעצם משהו שהוא עצם המספרים זה משהו שהוא אינסופי שאנחנו חווים אותו ומשתמשים בו ביומיום בצורה סופית. ולכן הספירה היא חלק מהבריאה האלוקית ולכן זה משהו מופשט.

זה משהו שמאוד מתאים לביטוי הזה של אבן ספיר, של הספירות האלוקיות ושל "וספרתם לכם". אז איך זה כל זה קשור לספירת העומר? אומר אדמו"ר הזקן בפסקה השנייה: "ולהבין זאת הנה פסח הוא יציאת מצרים וחג השבועות הוא מתן תורה. וקודם קבלת התורה היו צריכים לספור שבעה שבועות שלמות ואחר כך היו יכולים לקבל את התורה". כי הנה כתיב, עד כאן זה דבר ידוע אני חושב. חג הפסח זה יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות. קודם כל עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה, צריכים לצאת מ-מ"ט שערי טומאה. אז ארבעים ותשעה יום, סופרים והולכים ומתעלים, הולכים ומתקדמים עד שמגיעים לקראת חג שבועות. וכמובן לכן זה שונה מכל ספירה לקראת. כשאתה סופר לקראת שיגור הטיל, אז אתה סופר 10, 9, 8, 7, 6, עד באפס הנה הגיע שעת השין, וכולי. גם תלמידים שסופרים ספירת הגומר, אז כל אחד מתי שהוא מתחיל, יש כאלה שמתחילים כבר מראש השנה, מתחילים לספור כמה ימים אנו עומדים, נטו, נשאר עד סוף השנה. אבל הגיע אפס, או, עכשיו יצאנו לחופש הגדול. בספירת העומר כמובן זה הפוך. כי הרעיון של ספירת העומר, זה ללכת ולהתעלות. זה דברים מוכרים. מעבר לזה שזה מ-מ"ט שערי טומאה לקבל תורה, אז ידוע גם שחג הפסח הוא הרובד הלאומי של יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות, וחג שבועות הוא הרובד הרוחני, קבלת התורה.

ידוע גם, והאדמו"ר הזקן מדבר על זה פה בהמשך, אבל אנחנו לא נספיק ללמוד את כל הדף פה, אז הוא מדבר על זה פה בהמשך שבחג הפסח מקריבים עומר שעורים, שזה מאכל בהמה. ובשבועות שתי הלחם, שזה מאכל חיטים. ועוד שבפסח מקריבים, כשר לפסח, בשבועות מקריבים חמץ, וזה לא מובן מאליו. כל המנחות במקדש היו כשרות לפסח כל השנה. חוץ מהמנחה הזאת של שתי הלחם בשבועות, וחלק מהמנחות של קורבן תודה. אבל לא ניכנס כרגע לכל זה. האדמו"ר הזקן לוקח אותנו לכיוון אחר. והוא אומר: "כי הנה כתיב והחיות רצוא ושוב". החיות רצוא ושוב זה ציטוט מתוך מעשה מרכבה בספר יחזקאל פרק א', ששם מדובר על חיות הקודש. האופנים וחיות הקודש, שזה המלאכים שנמצאים בכיסא הכבוד. החיות זה שור, אריה, נשר ואדם, חיות עם פנים של שור, פנים של נשר, פנים של אריה, פנים של אדם, שהם נוהגים את המרכבה האלוקית כביכול, כמובן אין באמת כיסא פיזי ולא מרכבה פיזית ולא חיות פיזיות, אבל כך רואה יחזקאל בחזונו. החיות רצוא ושוב, שלמעלה הכל בבחינת רצוא ושוב. כל דבר שאומרים לנו "רצוא ושוב" זה ביטוי מפורסם בחסידות שבא להגיד שאתה, מצד אחד באיזה תנועה של ריצה, מצד שני אתה חוזר. יש איזה ריקוד כזה כל הזמן בעולם. בהמון המון תחומים זה ככה.

למשל, יש וורט ידוע חסידי שאומר שאדם צריך להחזיק שני פתקים בכיס שלו. בכיס אחד להחזיק פתק שכתוב עליו "בשבילי נברא העולם". בכיס השני להחזיק פתק שכתוב עליו "ואנוכי עפר ואפר". הבעיה היא לדעת באיזה שלב של החיים אתה צריך להוציא כל פתק. ולעשות את הדיוק הזה, שזה לא מובן מאליו. זה גם מבחינת רצוא ושוב. הביטול העצמי והשליחות. "בשבילי נברא העולם" הכוונה היא נועדת לעשות דברים גדולים. אל תבזבז את עצמך. אל תגיד לא, אני לא ראוי. אתה נדרש לזה, עם ישראל זקוק לך. קדימה, קח על עצמך ותיקח את השליחות ותעשה אותה. ומצד שני אל תדחף, אל תחשוב שאתה זה רק עליך זה מוטל. אולי מישהו אחר יעשה את זה יותר טוב ממני. אדרבה, אז שהוא יעשה. לא אני צריך להיות בפרונט. יש פה איזה אמירה שהיא מאוזנת, זה רצוא ושוב. וזה רק דוגמה. יש את זה בהמון תחומים. פה, אדמו"ר הזקן לוקח את זה לכיוון אחר, של רצוא ושוב. וכמו כן סליחה, "וכמו כן, פסח הוא מבחינת רצוא. ושבועות הוא בחינת שוב. כי פסח הוא יציאת מצרים שהוא בחיפזון. כמו שכתוב 'ואכלתם אותו בחיפזון'. וכתיב 'בחיפזון יצאתם ממצרים'. כי אז היה התגלות אלוקות מלמעלה כמבואר עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, בבחינת חיפזון. ולעתיד כתיב, כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, וכולי, שלא יהיה בבחינת חיפזון. אבל יציאת מצרים היה חיפזון, היינו בחינת רצוא מלמטה למעלה. מה שאין כן שבועות הוא בחינת שוב, שהוא בחינת מתן תורה, גילוי רצונו יתברך כביכול למטה, כמו שכתוב 'וירד ה' על הר סיני', המשכה מלמעלה למטה".

הרצוא ושוב פה הוא מדבר משני כיוונים. קודם כל למטה למעלה או מלמעלה למטה. כלומר, מה קורה ביציאת מצרים? עם ישראל עולים מלמטה, למעלה. עכשיו, אנחנו יוצאים באמת מבירא עמיקתא, מאיזה תחתית השפלות, המדרגה… אנחנו עולים קודם כל מעבדות לחירות, אחר כך קריאת ים סוף, אחר כך ההכנות, ומתן תורה, עלייה. במעמד הר סיני, הקדוש ברוך הוא יורד מלמעלה למטה. זה מאוד בולט בדברי הגמרא במסכת סוכה, דף ה', שהגמרא אומרת, "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום". אז הגמרא מקשה, רבי יוסי אומר. הגמרא שואלת איך זה יכול להיות? הרי כתוב וירד ה' על הר סיני, אז כן ירדה שכינה למטה. אז הגמרא עונה כן, אבל זה למעלה מעשרה טפחים. השכינה ירדה אבל לא עד למטה. עכשיו, 10 טפחים, אין פה הכוונה ל-10 טפחים פיזיים. הכוונה היא ל-10 מדרגות. 10 ספירות של העולם התחתון שעד שם הגיעה השכינה. רגע אבל כתוב ומשה עלה אל האלוהים? כתוב. "ומשה עלה אל האלוהים". עונה הגמרא, למטה מעשרה. כן לכן אני אומר זה ברור שאין הכוונה שהוא היה ננס, כמה ננס הוא היה? בכלל מדרש אחר אומר שהוא היה בגובה עשר אמות, 5 מטר, ואז שהוא קפץ והרג את עוג מלך הבשן. אז שני המדרשים האלה בטח לא יכולים ללכת ביחד וגם בלי קשר, לא סביר שמשה היה ננס מתחת לעשרה טפחים. והוא עלה אל האלוהים…

…למטה מעשרה טפחים, זה לא סביר. אז הכוונה היא למדרגה רוחנית שאנחנו מכנים אותה עשרה טפחים. אבל הקדוש ברוך הוא יורד עד 10 טפחים. משה עולה עד 10 טפחים. אומרת הגמרא, אבל כתוב בספר איוב, "מאחז פני כיסא", כלומר שמשה אחז בכיסא הכבוד. אז או שמשה היה למעלה או שהקדוש ברוך הוא היה למטה. אומרת הגמרא, "אשתרבובי אשתרבב לכיסא עד עשרה ונקיט ביה". כלומר, באמת מתו… יש איזה רגע, לא של חיבור בין העולמות אלא של השקה בין העולמות. הקדוש ברוך הוא משרבב ומוריד את הכיסא עד עשרה טפחים, משה עולה… כן 10 טפחים זה ההכי נמוך שהשכינה מתגלה. משה עולה למדרגה הכי גבוהה שאדם יכול להגיע ויש פה איזושהי נקודת השקה. אז קודם כל הקדוש ברוך הוא יורד, אנחנו עולים. זה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. אבל יש פה קשור לדבר הזה עוד משהו. כי הוא אמר גם שהיה התגלות אלוקית מלמעלה בפסח, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם. אז למה הוא אומר שיציאת מצרים זה מלמטה למעלה? טוב, כי עם ישראל, הקדוש ברוך הוא מתגלה אלינו כשאנחנו עולים. ומה בשבועות? לא, שבועות אנחנו לא עולים, אנחנו כבר למעלה והקדוש ברוך הוא יורד אלינו. זה קשור מאוד למה שהוא מציין פה שבפסח זה חיפזון.

למה חיפזון? כי זה הכל הקדוש ברוך הוא עשה. "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ה' אני הוא ולא אחר". הקדוש ברוך הוא, אנחנו מה עשינו? מרחנו פתח, פתחו כפתחו של מחט, דם פסח ודם מילה, וזה בקושי נקרא לעשות משהו. זה פתחו של מחט. הקדוש ברוך הוא גואל אותנו, אנחנו עדיין היינו במ"ט שערי טומאה. והקדוש ברוך הוא עושה הכל מצידו, בלי שאנחנו זכאים לזה, בלי שאנחנו ראויים לזה. ולכן זה בחיפזון, כי אצל… הקדוש ברוך הוא לא צריך תהליכים. אנחנו בני אדם, אנחנו צריכים שכל דבר יקרה בתהליך. כל דבר אנחנו צריכים לעכל. אוכל אנחנו מעכלים, תובנות אנחנו מעכלים, חוויות אנחנו מעכלים, הכל זה דברים שדורשים אצלנו תהליכים. אצל הקדוש ברוך הוא זה לא כך. שהקדוש ברוך הוא, הוא אמר ויהי. הוא ציווה ויעמוד. ברגע שהקדוש ברוך הוא אומר יהי אור ויהי אור, הוא יכול להגיד יהי עולם ויהי עולם. אז אצל הקדוש ברוך הוא אין הבדל של זמן, הוא היה הווה ויהיה, הוא ברא את הזמן, הוא מעל הזמן. ולכן עם ישראל קודם כל בפסח נגאל בחיפזון. כי זה הכל הקדוש ברוך הוא גואל, מצידו לא מצידנו. אחר כך מתחיל תהליך, אנחנו עולים, אנחנו עמלים, משתפרים…

…מתקדמים, מזדככים, להיות זכים, להיות בהירים, להיות כלי שקוף לאור האלוקי שיחול בתוכנו. וזה שבועות. שבועות זה לא בחיפזון. שבועות זה דורש תהליך. כי זה אנחנו עושים. עכשיו, דווקא בגלל שאנחנו הולכים ומתקדמים מלמטה למעלה, אז כשאנחנו מגיעים למעלה, אז מגיעה המתנה. מגיע האור האלוקי. זה מה שהרמב"ם אומר על הנבואה, הרמח"ל אומר את זה בסגנון הזה. שתחילתה עבודה וסופה מתנה. אז זה הרצוא ושוב של יציאת מצרים ושבועות, ולכן כל ספירת העומר זה תהליך והשלבים האלה. אנחנו נדלג פה על הרבה דברים כי ללמוד את הכל אנחנו לא יכולים. לא נספיק במסגרת הזמן המצומצמת. אז אני מדלג לפסקה ג' שהיא בצד השני של העמוד. "והנה כל הנ"ל שהוא בחינת רצוא, יציאת מצרים, אינו אלא לנפש האלוקית בלבד, שהיא בבחינת גלות בתוך מצרים, וגבולים ומכסים. כמו שאמר פרעה לא ידעתי את ה' וכולי. כמו שכתוב אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה. שזה נאמר ליעקב שהוא הנפש האלוקית בלבד וכולי". אני מדלג קצת לשתי השורות האחרונות של הפסקה הזאת: "אבל נפש הבהמית מכל מקום הוא רוצה לאכול כמעשה בהמה. וכדי לקבל את התורה שהוא גילוי רצונו יתברך כביכול למטה, הרי הוצרך להיות מקודם בחינת ביטול נפש הבהמית גם כן". הרצוא הזה, ביציאת מצרים, בפסח…

שהקדוש ברוך הוא גואל אותנו, בלי שאנחנו ראויים, בלי כלום, בום, לוקח אותנו, מביא אותנו עשרת המכות. מוציא אותנו ממצרים, קריעת ים סוף וכולי. כל זה… הנשמה האלוקית שבנו מתעוררת. בכל אדם יש את הנשמה, 'חלק אלוה ממעל'. "ויפח באפיו נשמת חיים", אומר הזוהר הקדוש, "מאן דנפח מדיליה נפח". כלומר, כתוב בספר בראשית כשהקדוש ברוך הוא בורא את האדם "ויפח באפיו". ויפח זה מלשון לנפח. כשאתה מנפח בלון, מה יש בתוך הבלון אחרי שניפחת אותו? אוויר. איזה אוויר? מאיפה בא האוויר הזה? ממך. מהריאות שלך. כן כמובן, שאפת כנראה את האוויר הזה מאיזשהו מקום, ואז ניפחת. אבל בסוף מה שיש בתוך הבלון זה… דרך אגב כידוע זה לא אותו אוויר. מה שאתה שואף ומה שאתה נושף. אתה שואף אוויר עשיר בחמצן ואתה פולט אוויר שהוא דל בחמצן, והוא עשיר בפחמן דו חמצני. אז אם כן, זה לא אוויר ששאפת, זה אתה העברת תהליך ומה שמתוכך נמצא עכשיו בבלון. להבדיל אלף אלפי הבדלים. אז כאשר הקדוש ברוך הוא כביכול "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא נופח בנו, אז "מאן דנפח מדיליה נפח". הוא נותן בנו משלו. מה שיש בתוכנו, הנשמה, נשמת חיים, זה חלק אלוה ממעל.

הנשמה הזאת היא בעצם מתגלה פה. היא בעצם ביציאת מצרים, מה שדבק בקדוש ברוך הוא, כל עם ישראל דבקו בקדוש ברוך הוא בכוח הנשמה האלוקית. אבל אנחנו גם נשמה בהמית, נפש בהמית, אנחנו גם אדם נדמה בדברים מסוימים למלאכי השרת ובדברים מסוימים הוא נדמה לבהמה. לכן צריך להיות גם איזה תיקון, איזה ביטול של הנפש הבהמית. והיינו על ידי הנפת העומר בספירת העומר. כמו שכתוב 'והניף את העומר לפני השם לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן'. כי הנה העומר הוא מן השעורים שהוא מאכל בהמה. יש אך ורק שני קורבנות, שתי מנחות במקדש שהן מאכל בהמה. האחת זה ספירת העומר והשנייה… מנחת אישה סוטה. כיוון שהיא נחשדת שהיא בגדה בבעלה, ועשתה מעשה בהמה, מביאה קורבן שהוא מאכל בהמה. אבל כל עם ישראל מביאים קורבן שעורים שהוא מאכל בהמה. מכיוון שזה לתיקון הנפש הבהמית שהיינו בדיוטה התחתונה ב-מ"ט שערי טומאה ביציאת מצרים. 'והוא מקשר את זה למרכבה לים שעשה שלמה שהוא עומד על 12 בקר' וכולי, לא נאריך עכשיו בהכל. אני מדלג לפסקה הבאה, 'וזהו יניפנו הכהן. הוא מניף, להניף זה להרים, הוא לוקח גם את הנפש הבהמית, גם את המאכל בהמה, ומניף אותו'. אני מדלג לפסקה הבאה, 'וזהו לרצונכם, כדי שיהיה ביטול הרצון שלכם על ידי המשכת המקיפים הנ"ל על ידי ספירת העומר' וכולי. 'וזהו וספרתם לכם, היינו להמשיך הארת המקיפים הנ"ל שהם ממחרת השבת'.

דווקא כאן נאמר 'לכם', למטה. להפוך את נפש הבהמית גם כן שיהיה ביטול רצונכם. אז אם כן, כמו שאתם שמים לב דילגנו פה המון דילוגים, אבל העיקרון שעליו מדבר האדמו"ר הזקן, זה היסוד הזה, שספירת העומר עניינה ההתעלות של האדם מלמטה למעלה ואנחנו צריכים לעמול, זה התהליך שלנו. והתהליך הוא לבטל את הרצון, להיות שקופים. לבטל את הרצון של הנפש הבהמית. להיות שקופים. הנשמה שלנו ממילא היא חלק אלוה ממעל. "מבשרי אחזה אלוה". איך אני אראה מבשרי את אלוה? כי אם הבשר יהיה שקוף, אם הנפש הבהמית מתבטלת, אז הנשמה שבתוכי היא קיימת, היא נוכחת, אני רק צריך לאפשר לה, והנשמה מתגלה. וזה בעצם עניינה של ספירת העומר. כאמור יש הרבה מה להעמיק בזה כנגד שבע הספירות התחתונות, שהן כנגד הנפש הבהמית. אז מתאים מאוד שאת כל הזיכוך, לתקן, את כל ההתכללות, את כל ההכללה של כל ספירה וכל מה שנכלל בה. כן, השבוע הראשון שבוע של חסד וכל 7 הספירות שכלולות בו. וכן הלאה. עכשיו אנחנו בשבוע של הוד ואחר כך שבוע של יסוד ומלכות, לתקן את כל הבחינות הללו. גם אם אנחנו לא מבינים מה בדיוק המשמעות של כל ספירה. עצם זה שאנחנו סופרים, ואנחנו מבינים את המשמעות הכללית, גם בלי שאנחנו מבינים.

ההלכה קבעה וחכמים, שאנחנו מבינים את המשמעות הכללית, שיש פה איזה תהליך של התקדמות, תהליך של היטהרות, וזה גם פועל על הנפש. כשאדם מבין שספירת העומר אלה ימים של התעלות מעלה מעלה. אז הדבר הזה הוא באמת הזכות הגדולה שמטהרת ומזככת את הנשמה שנזכה להיות מבחינת אבן ספיר שמעבירה דרכה את האור האלוקי. שאלות? נעצור בזה להיום. חיזקו ואמצו.