בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. בתחילת פרשת כי תשא מופיע הציווי על בניית הכיור: "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם".

רחיצת ידיים ורגליים. זה דבר מעניין, אנחנו מכירים היום דבר דומה. אנחנו לא רוחצים רגליים עכשיו, כל אחד מוזמן לרחוץ רגליים, דבר חיובי ומומלץ, אבל זה לא קשור לשום מצווה. לעומת זאת, רחיצת ידיים, אנחנו כן מכירים דבר דומה. אנחנו מכירים נטילת ידיים, שזה בעצם לפני אכילת לחם, או לפני תפילה בבוקר, יש כאלה שנוהגים לפני כל תפילה, בוודאי בבוקר שקמים מהשינה לפני התפילה.

ובתורה בעצם מופיע הביטוי הזה "ורחצו ידיהם ורגליהם", ועד כדי כך "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו". ומכאן אתה למד שאם כהן ניגש לעבוד עבודת המקדש בלי לרחוץ ידיים בכיור, ידיים ורגליים, דינו מוות.

עכשיו, מעניין שאצל חז"ל הביטוי שמשתמשים בו זה לא כמו שכתוב בתורה "ורחצו ידיהם ורגליהם", אלא כתוב "קידוש ידיים ורגליים". למשל, מי שזוכר בסדר העבודה של הכהן הגדול שאנחנו אומרים ביום הכיפורים, זוכרים שיש בתפילת מוסף סדר העבודה? מתארים את כל העבודה המיוחדת של הכהן הגדול ביום הכיפורים, וכתוב שם גם "קידש ידיו ורגליו". כל פעם לפני שהוא טובל ואחרי שהוא טובל הוא מקדש ידיו ורגליו.

למה חז"ל בעצם משנים מהלשון של התורה? התורה אומרת "ורחצו ידיהם ורגליהם", ואילו חז"ל במשנה, בברייתות ובגמרא קוראים לזה "לקדש ידיים ורגליים". למה השינוי? אז קודם כל כמובן, הפעולה הפרקטית זה רחיצה. מה זה לקדש ידיים ורגליים? יש כיור. הכיור דומה מאוד לכיור של ימינו עם ברז. אז לא היה שם חברת 'מקורות' וצנרת ומשאבות מים, אבל כן היה במשכן כיור, כלומר איזשהו מכל מים מנחושת. ולמעשה לא "נטלה", אלא היו בו ברזים, והכהן פותח את הברז ומכניס... כן, כמו לא ברז כמו בכיור אצלנו בבית במטבח, אבל זה כן כמו פתח של מכל. יש מכל מים, ומכוח הכבידה, מכוח המשקל של המים, כאשר אתה פותח להם את הפתח אז הם יורדים למטה, נשפכים למטה. אז כך גם בכיור בבית המקדש, כך זה היה, שהיו ממלאים מים בכיור, היו פותחים את הברז והכהן מקדש ידיו ורגליו.

בוודאי שכאשר חז"ל אומרים "לקדש ידיים ורגליים", אז הם בעצם רוצים להגיד לנו שמעבר לפעולה הטכנית שזה נקרא לרחוץ, אבל יש פה משהו מעבר לזה. זה לא רק עניין של ניקיון, אלא יש פה עניין של קדושה. מאוד דומה לזה, כמעט באותה הלשון, אנחנו רואים למשל שיש עוד דבר שנקרא לקדש. אנחנו מקדשים... יש כמובן קידוש של שבת, אבל יש גם קידושין. אדם מקדש אישה על ידי טבעת והוא אומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". בתורה לא כתוב בשום מקום את המושג הזה "לקדש אישה". מה כן כתוב? "כי ייקח איש אישה". הוא לוקח אישה, והכוונה היא בדיוק לזה, לזה שהוא נותן לה טבעת והוא אומר לה... לא חייב להיות לשון "מקודשת". "מקודשת" זה לשון של חכמים. אבל בתורה אם הוא היה אומר לה "הרי אני לוקח אותך לאישה בטבעת זו" - מצוין. גם מדרבנן זה תופס, זה הכל בסדר.

אבל רבנן תיקנו לשון אחרת: "הרי את מקודשת לי". כי חז"ל רוצים להגיד: תשים לב, זה נראה כמו סתם פעולה, אבל באמת זה פעולה שיש בה קדושה. אל תחשוב שהכהן ניגש למקדש והוא רוחץ את הידיים סתם בשביל הניקיון. זה לא סתם בשביל הניקיון, זה בשביל הטהרה והקדושה.

זה מאוד דומה, אבל זה לא רק שאתה אומר בברכה... הגמרא בברכות אומרת שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל. עכשיו, זה כאשר אתה מברך, אתה בעצם אומר תודה לקדוש ברוך הוא. כאשר אתה מקדש אישה, זה לא שאתה אומר תודה לקדוש ברוך הוא, אתה אומר לה "הרי את מקודשת לי", אתה מדבר איתה, אתה לא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. אבל בזה נכון, זה בדיוק אותו עניין, שברגע שאתה מקדש אותה ואומר "הרי את מקודשת", מקודשת פירושו כמובן גם מיוחדת לי בזוגיות איתי ולא עם אדם אחר, מובדלת, אסורה לכל אדם אחר כהקדש. אבל זה גם לא במקרה חז"ל נתנו פה את המילה של קדושה, לומר לך... כמו שאמרנו על רחיצת ידיים ורגליים: אל תחשוב שרחיצת ידיים ורגליים זה סתם עניין של ניקיון, אתה ניגש פה אל הקודש, אז אתה מקדש את ידיך. ידיך הולכות לעסוק בעבודת המקדש, אתה הולך לגעת בכלי המקדש, קדש את ידיך.

אותו דבר כאשר אדם מקדש אישה, צריך להבין שקשר בין איש לאישה זה לא סתם קשר של הנאה, זה לא סתם קשר של נוחות. מעבר להנאה בין איש לאישה, אתה יכול תיאורטית, אפשר להסתכל בצורה שטחית ורדודה על קשר של נישואין בתור קשר נוחות, קשר אינטרסנטי. במקום שאני אשכור דירה לבד והיא תשכור דירה לבד, הנה אנחנו שותפים בדירה ביחד. אני באופן אישי לא טוב לבשל, ואשתי הרבה יותר טובה בזה. ומצד שני יש דברים שאני יותר טוב בהם כמו לקדוח במקדחה בקיר. זה קצת ספציפי עליי ועל אשתי זה נכון. אבל זה נכון שזה מאוד סטיגמטי. זאת אומרת היום יש לי הרבה חברים גברים שמבשלים חבל על הזמן, ואני מכיר גם נשים שקודחות יותר טוב מהבעלים שלהם... קודחות בקיר, יותר טוב מהבעלים שלהם. אוקיי, אז היום גם הדברים מאוד מגוונים והתפקידים הם לא רק תפקידים מסורתיים בדיוק כמו שהיה פעם.

אבל עדיין, אני לא מתכוון כרגע לדבר על המהות של האיש והמהות של האישה, אבל זה ברור שתמיד יש יתרון בין כל בני זוג. כל זוג יש יתרון לגבר ויש יתרון לאישה, יש תכונות שהוא יותר חזק, תכונות שהיא יותר חזקה. אז אתה יכול להסתכל על זה בתור משהו של נוחות, של יתרונות, של אינטרסים או של הנאה, אבל זה ברור שזה לא העניין. ברור לנו שכאשר אתה אומר לאישה "הרי את מקודשת לי", אתה בעצם אומר יש פה קדושה בקשר. "זכו שכינה ביניהם". הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בין האיש לאישה.

היה רב בשם הרב מנחם פרומן, נפטר לפני כמה שנים, אז הוא... היה לו מנהג שתמיד הוא היה בכל חתונה שהוא היה משתתף, הוא היה הולך לצלם ואומר לו "יש לי סקופ בשבילך, תמונה שבחיים לא צילמת. אם אתה רוצה אני אראה לך איך לצלם את הקדוש ברוך הוא". הצלם אומר לו "מה? זאת אומרת...". אומר לו "אני אגיד לך, תצלם אותי ולידי את אשתי, וכתוב שכינה ביניהם. אז הנה השכינה, תראה את הרווח ביני לבין אשתי, זה שמה תראה את השכינה". אז זה בדיחה נחמדה, אבל באמת כאשר אדם חי באופן הזה שהוא מודע לזה שזה לא סתם כיף לנו ביחד, לא סתם אוהבים, שכינה ביניהם, קדושה ביניהם. זה בעצם לכן חז"ל באו ושינו את לשון המקרא. המקרא אומר לך את הפעולה "כי ייקח איש אישה", אתה לוקח אותה לאישה, אבל חז"ל באו ונתנו את המשמעות של הדבר, את הקדושה, לכן קראו לזה קידושין. ולכן גם הרחיצה זה לא רחיצה למטרת ניקיון, להעביר זוהמה או לכלוך גשמי, אלא המשמעות שלה היא קדושה.

ככה גם כשאנחנו מקדשים את הידיים, מקדשים את הידיים למעשה הזה. קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם. נכון מאוד. זכו או לא זכו... הזכות של האיש והאישה זה בעצם האהבה שביניהם. כשאדם אוהב את אשתו ואישה אוהבת את בעלה, יש שם אהבה. אהבה בגימטריה זה 13. ואם הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו ביחד זה 26. אז יש שכינה ביניהם. אם הם לא אוהבים, אם אחד מהם מספיק שהוא לא אוהב, כבר אין שכינה ביניהם. אהבה זה 13, פעמיים אהבה זה 26 וככה בעצם כשהאהבה היא הדדית שכינה ביניהם. ומה זה התוספת בקידושין? אדם מקדש לשמיים, הקדש לכל העולם בשבילי.

אפשר להוכיח שזה לא לרחיצה של ניקיון, כמו שאמרת, הרי הוא טובל כמה פעמים, נכון הוא מגיע כבר נקי. נכון מאוד, זה מאוד ממחיש את הדבר שהכהן מקדש ידיו ורגליו, טובל ושוב מקדש ידיו ורגליו. אז זה בוודאי לא לניקיון, הוא הרי כבר קידש ידיו ורגליו, טבל, עכשיו עוד פעם מקדש ידיו ורגליו.

עכשיו, למה באמת אם יש טבילה... יש באמת הבדל בין טהרה לבין קדושה. טבילה במקווה שאדם טובל זה בשביל להיטהר מטומאה. גם נטילת ידיים, לא קידוש ידיים ורגליים של הכהן, נטילת ידיים שאנחנו נוטלים זה כדי להיטהר מטומאה. חז"ל גזרו טומאה לידיים ולכן כאשר אדם קם בבוקר אחרי שהוא ישן והוא עומד להתפלל, צריך ליטול ידיים בבוקר. וגם כל פעם לפני אכילת לחם הוא נוטל ידיו. אבל אם עכשיו שטפת ידיים רגיל, ידיים נקיות לגמרי, אז חייב ליטול ידיים? רגע, כאן זה לא להקדיש, כאן זה לטהר. יש הבדל בין נטילת ידיים... לאכילה זה גם לטהר.

כאשר אדם הולך להתפנות, שאדם הולך להתפנות אז אחר כך הוא שוטף ידיים - זה לניקיון. ולכן אחרי שאדם הולך להתפנות לא צריך כלי, לא חייב נטלה. אפשר גם סתם לשטוף ידיים בכיור. האר"י הקדוש אומר שגם אחרי שירותים עדיף ליטול ידיים שש פעמים בשביל טהרה, אבל זה לא חובה. כי עיקר העניין אחרי שירותים זה נקיות. לעומת זאת כאשר אדם נוטל ידיים לפני אכילה, חייב כלי, חייב נטלה. אחרי שירותים זה נקיות.

אני רגע רוצה לחדד את הדבר הזה. מה העניין של קידוש ידיים ורגליים? יש ביאור לעניין הזה שכותב הרב קוק בפירושו על הסידור, יש סידור עם פירוש הרב קוק שנקרא "עולת ראיה". ושם הוא מפרש כך: שיש בעצם חיבור בין הקורבנות ובין כל המעשים שאדם עושה בעבודת ה' לבין העולם של המחשבה, של הרוח. ולכן הידיים של האדם מבטאות את העשייה. מתוך כל האיברים שלנו, הידיים זה האיברים שבהם האדם עושה את עיקר מעשיו. אז נכון יש כאלה שמסוגלים לתפוס מכחול בפה ולצייר עם הפה או עם הרגליים, ראיתם דברים כאלה? יש כאלה לפעמים גם אנשים נכים או משהו כזה, לומדים אומנות מדהימה לצייר עם מכחול בעזרת כף הרגל ועושים את זה בצורה מדהימה. אבל זה לא השגרה. הדבר השגרתי הוא שכל המעשים, הצד המעשי, הכל בא לידי ביטוי בידיים.

ולעומת זאת ההליכה, הרגליים זה ההליכה. ההליכה מבטאת את הרצון. הליכה זה לא משהו טכני, זה לא רק אמצעי תחבורה. הליכה זה הרצון. במקום שאדם מחשבותיו נמצאות, שמה הוא הולך. כך חז"ל אומרים: "אשיב רגליי לעדותיך", אמר דוד המלך: "כל מקום שאני הולך אני מוצא את עצמי בבית הכנסת או בבית המדרש". כלומר, דוד המלך היה מלך. הוא לפעמים צריך ללכת לישיבת קבינט, לפעמים צריך לשבת עם הרמטכ"ל, לפעמים צריך לשבת עם אחד השרים, ללכת לישיבות עבודה. אבל כל פעם שהוא היה לא מרוכז, אז הוא היה הולך ואוטומטית לאן הוא היה מוצא את עצמו? בבית הכנסת או בבית המדרש. למה? כי שמה הייתה ההשתוקקות שלו, שמה היה הרצון שלו. ואנחנו מכירים את זה, לפעמים סתם אדם בטעות הולך למקום שהוא רגיל... אבל יש משהו ברצון, ההליכה מבטאת את הרצון.

לכן האדם נקרא מהלך. כתוב שהקדוש ברוך הוא אומר לנביא: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". המלאכים נקראים עומדים והאדם הוא המהלך כי יש לו רצון, יש לו התקדמות. לכן הכהן כאשר הוא בעצם עומד לעבוד בבית המקדש, הוא צריך לקדש גם את ידיו וגם את רגליו. הידיים זה כלי המעשה וההליכה ביטוי לרצון, וכך הוא בעצם מקדש את הרצון שלו ואת המעשים שלו. ולכן איך היו בעצם מקדשים ידיים ורגליים? כותב הרמב"ם כך: כיצד מצוות קידוש? "מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה ומקדש". כן, זה קצת תנוחה מוזרה, אבל הוא כאילו מתכופף ובבת אחת הוא פותח את הברז כך שבבת אחת הידיים ורגליים נרחצות ביחד. למה? כדי לחבר את המעשה אל הרצון.

יש סיפור מפורסם על מלך כוזר, מופיע בספר הכוזרי, ספר אמונה שכתב רבי יהודה הלוי. והסיפור שם שמלך כוזר היה גוי עובד עבודה זרה ומאוד היה משתדל בעבודה זרה. היה משקיע, היה בעצמו הולך ומקריב קורבנות, היה כל הזמן מהדר במצוות של עבודה זרה כי הוא רצה להיות אדם טוב. ואם זה האלוהים, אז אני רוצה לעבוד אותו בצורה הכי טובה. התגלה אליו מלאך כמה פעמים בחלום הלילה ואמר לו: "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". ואנחנו הרבה פעמים מוצאים את הדבר הזה. יש פתגם כזה שאומר: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אדם בא עם רצון טוב - הרצון זה לא מספיק. צריך שהרצון יהיה מחובר למעשים, ולכן מקדשים את הידיים ורגליים יחד.

עכשיו זה יותר מאשר טהרה. טהרה זה להרחיק מאיתנו את הטומאה, כלומר הטומאה זה כוח רוחני, אבל זה קשור גם בנפש שלנו למחשבות רעות, הרהורים רעים, כל מיני דברים זרים בתוך הנפש שלנו - אז אנחנו מטהרים. גם נטילת ידיים וגם טבילה, עוד יותר זה מטהר את כל הגוף, וזה בעצם להתרחק מהרע, "סור מרע". אבל הקדושה זה "עשה טוב". הקדושה זה לא רק להרחיק את הרע. טהרה זה להתרחק מהרע, אבל לקדש ידיים ורגליים זה בעצם אומר עשה טוב, אני עכשיו מקדיש את כל הפעולות שלי, את כל הרצון שלי, הופך את כל המציאות שלי לעבודת השם.

וזה מה שנאמר: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". מה זה "בכל דרכיך דעהו"? אומרת הגמרא: "זוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה". זה פסוק קצר, שלוש מילים: "בכל דרכיך דעהו", אבל הפסוק הזה, כל חיי התורה תלויים בדבר הזה. מה זה להיות חי בעבודת ה', בכל דרכיך דעהו? זה אומר שלא רק כאשר אדם עובד בבית המקדש. גם כאשר אדם הולך לשחק כדורגל, גם כאשר הוא הולך לעבוד, גם כאשר הוא עם אשתו, גם כאשר הוא מטפל בילדים שלו, גם כאשר הוא עושה ספונג'ה בבית. כל דבר שהוא עושה, בכל דרכיך דעהו. בכל דבר ודבר שאדם עושה, אדם יכול להקדיש אותו לעבודת השם, כי השאלה היא מה המטרה.

שוב אם אנחנו מחברים את המעשה אל הרצון - הרגליים זה הביטוי של הרצון והידיים ביטוי של המעשה. למשל, אני הולך לעבוד. בשביל מה אני הולך לעבוד? בשביל להרוויח כסף. מצוין. להרוויח כסף זה דבר שלילי? תלוי מה אתה עושה עם הכסף. אם בכסף הזה אני רוצה לפרנס את המשפחה ושמשפחה שלי היא חלק מעבודת השם שלי כי אני בונה משפחה, בית נאמן בישראל, מחנך את הילדים שלי לעבודת השם, באופן כללי כל הבית הוא בית שמקדם את בני המשפחה להרבות אור וטוב בעולם - אז זה נקרא שאני עכשיו הולך לעבוד ואולי עבדתי עכשיו שמונה שעות באיזה עבודה שאולי שיעממה אותי, אבל בסוף עשיתי את זה לשם שמיים.

יכול להיות שאני הולך לשחק כדורגל. אז השאלה למה אני הולך לשחק כדורגל? אם אני הולך לשחק כדורגל רק נטו בשביל לנצח ובשביל לשמוח במפולת של הצד השני... בסדר. אבל אם אני הולך לשחק כדורגל גם כי יכול להיות בזה כל מיני מגמות חיוביות: למשל, כי אני רוצה לעשות ספורט ואני מבין שנפש בריאה בגוף בריא זו דרך נכונה לעבוד את השם. הקדוש ברוך הוא נתן לי גוף כדי שאני אשמור עליו, שאני אשמור עליו בכושר, שאני אעשה אותו בריא.

או יכול להיות בן אדם שהוא עכשיו לא יודע מה, איך קוראים לו, דני אבדיה? משהו כזה. יש איזה שחקן כדורסל שעכשיו משחק בעולם. ויכול בן אדם להגיד: הנה הלכתי לשחק ולא סתם הלכתי לשחק ולהרוויח כסף. הלכתי לשחק ועשיתי כבוד למדינת ישראל. הנה יש ישראלים שמצליחים ככה ומתפרסמים וכולי וכולי. אז שוב, בכל דבר השאלה היא מהי המגמה שלנו, מה המטרה שלו. אם המטרה שלו היא לעבוד את השם, אז "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. יתגדל ויתקדש שמה רבא. אמן.